מסתבר שגם למדינות יש רגשות. המלחמות בעיראק ואפגניסטן כמו גם מלחמת לבנון השנייה מלמדות שכשציבור ומנהיגיו חשים מושפלים נבוכים וכועסים זה יכול להסתיים רע מאוד.

הרשו לי לפתוח בסיפור קצר. היה הייתה לפני שנים רבות ממלכה קטנה ושלווה. מלחמה כלל לא נראתה באופק והיו אף שגרסו כי לא תהיה עוד לעולם. כל זה השתנה ביום קיץ חמים ובהיר אחד, עת נפשו התושבים בפארקים ובאגמים. או אז, התקבלה בארמון המלך איגרת מן הממלכה השכנה ובה רשימת תביעות בלתי אפשריות ואיום שחוסר ציות לתביעות יביא לכיבוש הממלכה הקטנה בכוח. בעוד התושבים נהנו מחמימותו של יום קיצי התקבלו בחדרי חדרים החלטות הרות גורל. המלך ושריו הבינו שאמנם אין שום סיכוי לנצח במלחמה מול הממלכה השכנה, שעוצמתה האדירה הילכה אימים על האזור כולו, אך מוטב למות מאשר להיענות לתביעות כה מבישות. בנאום נרגש, שנשא המלך ביום המחרת, הוא פנה לנתיניו באומרו: "אומה המגנה על עצמה זוכה לכבודם של שאר העמים. אם מוכרחים אנו למות, מוטב שנמות בכבוד." התושבים נדהמו אך האמינו בצדקת דרכם וקיוו שאולי בזכות נחישותם הם יוכלו להינצל. ההחלטה להגן על ממלכתם למען כבודם הייתה אמיתית ואמיצה, וכך - הם יצאו לקרב על אדמתם, עמם ומעל לכל - על כבודם.

סיפור זה אינו פרי דמיוני הקודח כי אם אמת לאמיתה הוא. באוגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה בלגיה הקטנה והניטראלית תוך ימים ספורים על ידי גרמניה. טרם הכיבוש הגרמני, איימה גרמניה על בלגיה שאם לא תאפשר לצבא הגרמני לעבור בשטחה בדרכו לצרפת, "יאלץ" הצבא הגרמני להביס ולכבוש אותה. הבלגים יצאו באומץ לקרב אבוד מראש כנגד גרמניה ושילמו במחיר קשה מנשוא. לכאורה, זהו סיפור רומנטי והרואי שבלגים רבים יכולים להתגאות בו גם היום, אך עלינו לשאול את עצמנו האם היינו רוצים אנו, שמנהיגינו יקבלו החלטות על בסיס שיקולים כאלה? האם היינו הולכים אנו למלחמה כדי להגן על כבודנו?

בחקר היחסים הבינלאומיים מקובל לחשוב שהחלטות אמורות להתקבל תמיד בהליך רציונאלי מתוך חשיבה על העלות והתועלת ותו לאו. לפי תפיסה זו, יש רציונאל אחד ועירוב רגשות בתהליכי קבלת החלטות עלולים להביא לסטייה ממנו. אם נבחן את ההיסטוריה מתוך השקפה זו,  אנו עלולים לחשוב שמלך בלגיה קיבל החלטה טיפשית ולא רציונאלית והוליך את עמו לאבדון. לו ניצחה גרמניה במלחמה, היינו יכולים ללמוד על בלגיה ז"ל רק מסיפורים. האם אכן כך הדבר?

לתפיסה המודרנית, הרווחת כיום, שרואה את ההיגיון ככלי בלעדי לקבל באמצעותו החלטות, קדמו תפיסות אחרות. הוגים דוגמת אפלטון ואריסטו תיארו את המרכיבים המשתתפים בתהליך קבלת ההחלטות של בני אדם. לדידם, שיקול של כל אדם באשר הוא נובע ממערכת יחסים הרמונית בין הגיון הוא הרציונאל, התיאבון המייצג את הצרכים הקיומים הבסיסיים שלנו והרוח, היא הצורך האנושי בהכרה ובהערכה עצמית. התפיסה הזו גורסת כי רק איזון נכון בין שלושת החלקים האלה יקדם החלטות טובות, אושר וצדק.

לפי תפיסה זו, פגיעה בכבוד ותחושת ההשפלה הנגזרת מכך עשויה  להביא מנהיג פלוני לפעולה לא רציונאלית לכאורה. אם נרצה בכך או לא, אנחנו נוכחים לדעת כי רגשות מקובעים במבנים ובתהליכים בפוליטיקה העולמית והם אינם סטייה מהרציונל אלא חלק מהרציונל עצמו.

זו הסיבה בגינה סירב סדאם חוסיין להיענות לאולטימאטום האמריקאי בשנת 2003, להכניס פקחים של האו"ם. למרות שהאיום האמריקאי בפלישה היה אמיתי וממשי, סדאם בחר להתעקש ולהוליך את עמו, מדינתו ושלטונו לאבדון ולו רק כדי לא לאפשר לארצות הברית להשפילו. גם נשיאה של המעצמה החזקה בעולם, ג'ורג' בוש, הדגים יפה את המודל הזה כשיצא למתקפה חסרת סיכוי באפגניסטן במטרה לפגוע בהנהגת אל-קאעידה. מתקפת ה-11 בספטמבר, שהביאה לפלישה האמריקאית לאפגניסטן פגעה לארה"ב בעצב רגיש והביאה להתבלטות המימד הרגשי בתהליך קבלת ההחלטות. בוש עצמו הבהיר זאת בנאום שנשא ערב היציאה למתקפה באפגניסטן ובו אמר: "האנשים שעשו זאת המעיטו בערכה של אמריקה. הם המעיטו בערכה של ההחלטיות שלנו, הנחישות שלנו ואהבתנו לחירות"

בהקשר הישראלי נוכל לבחון את מלחמת לבנון השנייה בה בלטו האימפולסיביות, היעדרם של יעדים ברורים וחוסר השליטה של הדרג המדיני כפי שעולה מדו"ח וינוגרד. הדו"ח עצמו מתאר כיצד ראוי שתתקבלנה החלטות בדרג המדיני: "תהליכים מסודרים של קבלת החלטות אמורים לתת למקבלי ההחלטות…אמצעים שיסייעו לצמצם את הסכנות מהסתמכות בלתי מבוקרת על רגש, אינטואיציה ותגובה אימפולסיבית". חברי ועדת וינוגרד מכירים לפיכך בחשיבותו של הרגש בהליך קבלת החלטות, אך מציעים להימנע ממנו עד כמה שניתן. בהמשך מכריז הדו"ח על כשלים חמורים בתפקודה  של ממשלת ישראל שנהגו בדיוק בניגוד לעקרונות אלו.

מה עושים, אם כן? כיצד מתנתקים מהרגש והאם זה אפשרי? צודק בעיני דו"ח וינוגרד המזהיר מהסכנות שבהסתמכות על הרגש. אך כאמור, הרגש טבוע בכל מהלכינו ובכל החלטותינו, הן כפרטים והן כחברות. לא ניתן לנתק את הרגש מהרציונאל -  שכן אחד הם. אולי רצינו להאמין שרגשות במלחמה הם נחלת העבר ובימינו - ימים של מוסדות בין לאומיים ומשפט בינלאומי, של שקיפות וגלובליזציה - אין הם חלק משיקול הדעת המדיני עוד. אך טבע האדם גוזר עלינו להמשיך ולפעול לפי "תחושת בטן" אותה לא ניתן לנתק מהעלות-תועלת שחוקרי האקדמיה כה מחבבים ומוקירים. מצופה ממנהיגינו וממקבלי ההחלטות בעולם כולו לנהוג באיפוק ובבגרות ולא לתת לליבם לשלוט בכל מעשיהם, המשפיעים על חייהם של מיליונים.  אם זאת, ניסיון השנים מוכיח, כפי שניסח זאת היטב מרשל דה סאכס כי: "לבב אנוש הוא ראשיתם וסופם של כל עניינים שבמלחמה".

רותם טל היא תלמידת החוג ליחסים בין לאומיים  וללימודי ההיסטוריה של המזרח התיכון, שנה א'.