בספרו "Who Are We: The Challenges to America's National Identity" מנסה הנטינגטון להסביר מדוע מצויה ארה"ב בעיצומו של משבר זהות חמור, אשר תוצאותיו טרם התבהרו. המאבק שהוא מתאר איננו אלים ותוקפני אלא להיפך. הוא מתנהל על מי מנוחות במסדרונות הקונגרס, באולמות בתי המשפט, בהיכלי העיריות ובמדפי הקניות שבמרכולי הערים בארה"ב. הנטינגטון מנסה לשכנע את הקורא כי בכל אחת מזירות אלו מתרחשת בשנים האחרונות שחיקה איטית אך מתמדת בלב הזהות האמריקאית.

תחנת הטלוויזיה הפופולארית, העיתונות הכתובה, השלטים בחנויות והתפריטים במסעדות - רובם המכריע בספרדית. גם חלק גדול משיחות הרחוב, מתן השירותים וקשרי העסקים מתנהלים בשפה זו. למעשה, אין צורך לשלוט בשפה נוספת על מנת להסתדר בעיר - וזהו המצב המתבקש כאשר רוב האוכלוסייה היא דוברת ספרדית. זוהי איננה תמונה הלקוחה מדרום אמריקה, אלא דווקא ממיאמי, והיא שונה מאוד מהתמונה הטיפוסית שאפיינה את ארה"ב במשך רוב שנות קיומה. מיאמי נחשבת לאחד המרכזים הגדולים של הקהילה ההיספאנית בארה"ב, אשר השפעתה על דמותה של העיר מורגשת באופן ניכר. מתבקש לבחון, לכן, מהם היקפי התופעה ברחבי ארה"ב, והאם בשל תהליכים דמוגראפיים ותרבותיים מתמשכים משנה ארה"ב את פניה.

נושא זה עומד במוקד ספרו של סמואל הנטינגטון, בו מועלה לדיון הנושא החמקמק של הזהות האמריקנית, השינויים העוברים עליה והעתיד הצפוי לה. הנטינגטון זכה לפרסום עולמי נרחב בעיקר בזכות ספרו הנודע "התנגשות הציביליזציות" משנת 1996. בספרו אודות הזהות האמריקאית הוא מסיט את נקודת מבטו מהזירה העולמית אל המתרחש בזירה הפנימית של ארה"ב, ומוצא גם שם מאבק בין תרבויות.

טיעונו המרכזי של הנטינגטון הוא כי מאז ימי האבות המייסדים, התגבשה זהותה של ארה"ב סביב אוריינטציה אירופאית-בריטית, האמונה הנוצרית-פרוטסטנטית והשפה האנגלית. מרכיבי זהות ראשוניים אלו הביאו ליצירת מקבץ עקרונות אזרחיים-פוליטיים, אשר ניצבו בלבה של הזהות האמריקאית. ביסודה, ארה"ב הוקמה ונותרה אומה בעלת זהות בסיסית אנגלית-פרוטסטנטית, ובמשך הזמן התווספו לצד זהות זו זהויות-משנה נוספות של קבוצות מיעוטים. החשש הגדול של הנטינגטון - והוא אכן כותב את הספר מתוך תחושה עמוקה של חשש ודחיפות - היא ששיווי משקל עדין זה יוצא מכלל איזון, בשל השינוי החריף והמתמשך בדפוסי ההגירה לארה"ב ותגובת המדינה לכך.

מאז ומתמיד הייתה ארה"ב מדינת מהגרים, אך הנטינגטון מבקש להתריע מפני ההגירה המאסיבית של ההיספאנים, בה הוא מזהה מאפיינים חדשים לעומת הגירות קודמות. בעוד שגלי הגירה גדולים ממדינות אחרות נמשכו פרק זמן קצר, ההגירה ההיספאנית החלה לפני עשרות שנים ולא נראה שתיפסק בקרוב. כתוצאה מכך, הקהילה ההיספאנית בארה"ב נמצאת בתהליך מתמשך של צמיחה, ויוצרת מובלעות חברתיות המנתקות עצמן מהחברה המקיפה אותן. אמצעי התקשורת המודרניים מאפשרים לקהילות המהגרים לשמור על קשר הדוק עם מדינות המוצא שלהן, לצרוך את תרבותן ולהיות מעורבות בתהליכים הפוליטיים בהן. בעוד שבעבר ניתקו מהגרים את קשריהם עם תרבות מוצאם ונאלצו לבנות לעצמם זהות חדשה, המהגרים ההיספאנים אינם חשים בצורך שכזה. הם אינם מבקשים להפוך לאמריקאים 'קלאסיים', והנטינגטון מביע את חששו שבכך הם משנים את עצם ההגדרה של 'מיהו אמריקני' ו-'מהי אמריקה'.

באמצעות נתונים סטטיסטיים מתאר הנטינגטון כיצד התהליכים הדמוגראפיים גוררים אחריהם שינויים מהותיים באופייה של ארה"ב. באופן טבעי, השינוי הדמוגראפי מביא גם לשינוי במפה הפוליטית, ומחייב מתמודדים העומדים לבחירות להתחשב בפוטנציאל המצביעים ההיספאנים. הנטינגטון חושש שבשל כך נסחפים פוליטיקאים לעמדות פופוליסטיות המחניפות למהגרים, במקום לנקוט בצעדים אמיצים אשר יאיצו את היטמעותם בחברה האמריקאית. מגמות אלו מצטברות בעיניו לכדי איום של ממש על זהותה של ארה"ב. הוא מרחיק עד כדי דיבור על האפשרות שההיספאנים ידרשו אוטונומיה תרבותית, ומביע את חששו כי ארה"ב עלולה להתפרק לכדי שתי חברות שאינו דוברות זו את שפתה של זו. שתי שאלות עשויות להתעורר בקורא: ראשית, האם זהו אכן המצב; ושנית, האם מדובר בהכרח בתהליך שלילי.

עמדתו של הנטינגטון היא שמרנית במופגן: הוא רוצה לשמר את המצב הקיים, ומביע רתיעה עזה מהמשך התהליך הנוכחי של ההגירה ההיספאנית. ביקורות שנכתבו על הספר ערערו על מידת הדיוק של תחזיות אלו והציגו סטטיסטיקות סותרות, ביניהן נתונים המצביעים על רמה גבוהה של פטריוטיות בקרב האוכלוסייה ההיספאנית. אף על פי כן, הבדלים בין סדר היום של המצביע ההיספאני לבין האינטרסים המסורתיים של המצביעים הוותיקים עלולים להביא לשינוי משמעותי במטרות ובנושאים הנמצאים במוקד תשומת הלב של מנהיגי ארה"ב. עם זאת, לא ברור כיצד מתבטא ההבדל בין הכוח הפוליטי ההיספאני לבין הכוח הפוליטי של קבוצות מיעוטים אחרות. בכל מקרה, על הנתונים השונים ניתן להתווכח, אך המעניין בספר הוא הדיון העקרוני על סוגיות של זהות, מדינה והמתחים שבינם.

הנטינגטון כותב בבוטות אודות הסכנה שהוא מזהה בעידוד תרבויות-משנה בתוך מדינת לאום. הוא מביע את החשש שהמגמות הדמוגרפיות והגישה הרב-תרבותית תבאנה לאיום משמעותי על בסיס הזהות המשותף לאזרחי ארה"ב. באופן לא מפתיע, חלק מהביקורות בעיתונות האמריקנית התייחסו לעמדה זו כגובלת בגזענות. ייתכן ויש יסוד של אמת בטענות נגד הספר ומחברו, אולם בכך אין כדי לפטור את הקוראים מעיסוק מעמיק בשאלות שהספר מעלה. עד איזו מידה יכולה המדינה להכתיב דפוסי התנהגות לאזרחיה, גם אלו המשתייכים לקהילות מוגדרות ובעלות תרבות נבדלת? מתי מידת העצמאות של קהילה מסוימת מתחילה לאיים על השתייכותה למדינה, והאם בהכרח מדובר בתהליך שלילי? הנטינגטון עוסק ישירות בנושאים אלו, אשר לעיתים הדיון אודותם מתערפל בשל הדבקות בתקינות פוליטית וחוסר הרצון להתמודד עם מתחים חברתיים. הספר אכן נותן תחושה של פרשנות חד-ממדית בתחום מרובה דקויות, ויש מקום לבקר את מסקנות הכותב ואולי גם את סגנונו הנחרץ. אולם כדאי לזכור שגם נטייה מתמדת להזדעק אל מול רעיונות שמרניים במקום להתמודד עם תוכנם עלולה להפוך לשמרנות בפני עצמה. מדיניות וחינוך המכוונים לשמר על מכנה משותף לכלל אזרחי המדינה (למשל, שפה משותפת), בהם תומך הנטינגטון, אינם דבר שיש לשלול באופן אוטומאטי. הספר תורם לדיון זה בכך שהוא עוסק בבהירות בנושא חשוב ומשמעותי, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית, ומציג שאלות אשר הופכות לרלוונטיות עבור יותר ויותר מדינות.

נעם גדרון הוא תלמיד התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה, ותכנית "אמירים" למצטיינים במדעי הרוח, שנה ב'.