מדינות המערב, דמוקרטיות-ליברליות, הנושאות בגאון את תפיסת זכויות האדם והאזרח שלהן, נדרשות לאתגר של מיעוט מוסלמי הולך וגדל. מיעוט זה מביא עימו תרבות שונה, מנהגים שונים ואורח חיים אחר מזה שרגילים אליו במערב.

בתחילת 2004 עורר חוק שהתקבל בצרפת תשומת לב ברחבי העולם. היה זה החוק המסדיר "לבישת סמלים או בגדים המצהירים על השתייכות דתית בבתי הספר היסודיים, חטיבות-ביניים ותיכונים ציבוריים", או כפי שכונה בתקשורת הישראלית "חוק הרעלה". פרשה זו נגעה בדילמות מסוגים שונים, כמו היחס בין המיעוט המהגר לרוב קולט, עקרונות של ליברליזם, חופש דת ומצפון, המתח שבין זכויות שונות וכדומה. יחד עם תחושות קיפוח מחד ושנאת זרים מאידך התגבשה סוגיה מורכבת שתפסה לה מקום נכבד בשיח העולמי.

מדינות המערב, דמוקרטיות-ליברליות, הנושאות בגאון את תפיסת זכויות האדם והאזרח שלהן, נדרשות לאתגר של מיעוט מוסלמי הולך וגדל. מיעוט זה מביא עימו תרבות שונה, מנהגים שונים ואורח חיים אחר מזה שרגילים אליו במערב. כיצד מתמודדות הדמוקרטיות המערביות עם שונות זו? ברור כי כל עוד מדובר במרחב הפרטי של כל אדם ואדם, לא תעלה מדינה דמוקרטית על דעתה להתערב בענייניו האישיים. השאלה הקריטית היא היכן נגמר המרחב הפרטי ומתחיל המרחב הציבורי, ומה היחס ביניהם? שאלה זו רלוונטית במיוחד כשמדובר במערכת החינוך, אשר מראש צריכה להגדיר מהם הערכים שהיא רוצה לפעול על פיהם ולהנחיל לתלמידיה.

פרופ' מאירה לוינסון מאוניברסיטת אוקספורד מבחינה בעניין זה בין הגישה האמריקאית לזו הצרפתית. הגישה האמריקאית גורסת כי כל אדם מביא למרחב הציבורי את האינדיווידואליות שלו. העיקרון הוא של הטמעת ה"פרטי" של כל אדם במרחב הציבורי באופן שווה, תוך מתן כבוד לכל פרט ופרט. כך, בארה"ב מביא איתו כל תלמיד לבית הספר את תרבותו, דתו ומסורותיו, ובהתאמה ישנה התחשבות בכל אלה. למשל, תלמיד יכול לצאת משיעור חינוך מיני אם נושא אמצעי המניעה נוגד את השקפת עולמו, להימנע מתפילות בוקר שאינן על-פי דתו, ואפילו ללמוד את תוכנית הלימודים בשפה שאיננה אנגלית במידה וישנו אחוז גדול של דוברי שפה זו בבית הספר. החירויות האינדיווידואליות של כל פרט ופרט הן החשובות, ויש לכבד חירויות אלו גם במרחב הציבורי. לכאורה זהו פתרון טוב כל עוד שומרים על הכללים ובאמת מכבדים כל קבוצה  וקבוצה. אולם הבעיה בשיטה זו הינה שהיא מבליטה את השונות של הפרטים בחברה ואת ההבדלים ביניהם. כך, ילד שיוצא מן הכיתה בשעת תפילת הבוקר משום שאיננו שייך לדתם של רוב תלמידי הכיתה, זוכה אמנם לכיבוד זכויותיו וחופש הדת שלו, אולם בה בעת הוא מוצא עצמו נבדל ושונה משאר חבריו. מצב לא נעים זה היה נמנע ממנו, אילו כלל לא הייתה נערכת תפילת בוקר בבית ספרו.

ואכן, זו הדרך בה בחרה צרפת להתמודד עם השונות התרבותית והדתית של אזרחיה. במקום שכל אדם יביא למרחב הציבורי את תרבותו ואת דתו, מבקשת צרפת מאזרחיה להשאיר את אלה בבית, כלומר, במרחב הפרטי. במרחב הציבורי אין מקום לדתות שונות, למאפיינים אתניים ותרבותיים ולמסורות ייחודיות. במרחב הציבורי כולם הם אזרחי הרפובליקה הצרפתית, אשר חולקים את תחושת הנאמנות לרפובליקה ואת ערכיה האוניברסאליים: שוויון, חופש ואחווה. כפי שניסח זאת שר החינוך הצרפתי, פרנסואה ביירו, בשנת 1994: "האומה איננה רק אוסף של אזרחים בעלי חירויות אינדיווידואליות, אלא קהילה עם עתיד משותף."

עקרון ה-Laïcité (חילוניות) בצרפת עוגן בחוק בשנת 1905. חוק זה קבע את הפרדת הדת מהמדינה, ואסר על המדינה להכיר או לתמוך בדת כלשהי. כמובן שחופש הדת האישי של כל אדם עוגן במקביל כזכות חוקתית. מקורו של רעיון הפרדת הדת מהמדינה בצרפת הוא ברנסנס ובתנועת ההשכלה, אשר העלתה על נס את התרבות היוונית והרומית כמקור תרבותי ואמנותי עשיר בהרבה מכתבי הקודש. השחיתות והסיאוב בכנסיה ובמוסדותיה הביאו למהפכה הפרוטסטנטית, ולאחריה הפציע עידן ההשכלה, במהלכו נפערה תהום בין ההשכלה לדת. כך למשל, באחת מן האנציקלופדיות המודרניות הראשונות שפורסמו במאה ה-18, הופיע הערך "אלוהים" לפי הסדר האלפאבתי באות D ("Dieu"), ולא בראש הספר כמו באנציקלופדיות של ימי הביניים. הדבר עורר כמובן זעם רב בקרב אנשי הכנסייה, אשר החרימו ספרים אלה.

עם פרוץ המהפכה הצרפתית הוכרז על הפרדת הכנסייה מן המדינה, אולם כשתפס נפוליאון את השלטון בוטל עיקרון זה. בסוף המאה ה-19 הלך והחריף הקרע בין חוגים ליברליים לבין הכנסייה. פרשת דרייפוס הביאה את הקרע הזה לשיאו. השתוללות המחנה הדתי-קתולי, השמצותיו את המדינה החילונית כמגנה על מרגלים, והקריאות לאי-לגיטימיות הרפובליקה החילונית הביאו את רוב המחוקקים באסיפה הלאומית למסקנה כי יש להפריד את הדת מן המדינה. שנה לאחר קבלת החוק, בשנת 1906, סיכם Rene Viviani, מי שיהיה לימים ראש ממשלת צרפת, ואמר: "כולנו יחד בתנופה נועזת כיבינו בשמיים אותם אורות טועים, אותם כוכבי שווא שאיש לא ידליקם שוב!".

ברוח עיקרון החילוניות, בתי הספר בצרפת מלמדים על פי חוק תוכנית לימודים אחידה, ללא התאמה ספציפית או התייחסות לתרבות או דת מקומיות. ילדי צרפת לומדים כולם את ההיסטוריה הצרפתית תוך הדגשת הערכים האוניברסאליים והנאמנות לרפובליקה ולמושג האזרחות. התפישה היא שכל תלמיד צריך להשאיר מחוץ לכותלי בית הספר את מאפייניו התרבותיים והדתיים האינדיווידואליים. בתוך בית הספר כולם פשוט צרפתים.

הדרישה להשארת המאפיינים האישיים בחוץ יכולה להתפרש בעיניים ליברליות כפגיעה בזכויות הפרט של התלמיד. ואכן, בשנת 1989 התעוררה מחלוקת בנושא זה בנוגע ללבושן של תלמידות מוסלמיות בבתי ספר בצרפת.

שלוש נערות שבאו לבית הספר כשהן עוטות כיסוי ראש המכסה את הראש והאוזניים, אך לא את הפנים, התבקשו להסיר את הכיסוי אך סירבו. הפרשה עוררה הדים בצרפת, ובשנת 1990 פרסמה מועצת המדינה הודעה לפיה לבישת כיסוי הראש בבתי הספר נוגדת את עיקרון החילוניות. ראש הממשלה, ליונל ז'וספן, הוציא הנחיה לפיה בעתיד יהיה עניין זה נתון לשיקולו של מנהל בית הספר ברמה המקומית. לאחר מכן התרחשו מקרים נוספים של הגעת תלמידות מוסלמיות עם כיסוי ראש לבתי הספר, חלקן הושעו עד שהסכימו להוריד את הכיסוי, חלקן הגיעו לפשרות עם הנהלות בתי הספר לגבי חבישת הכיסוי רק בחצר ולא בכיתה ועוד כהנה וכהנה פתרונות יצירתיים. אירועים אלה משכו תשומת לב רבה, והביאו להתבטאויות קיצוניות הן בקרב אנשי דת מוסלמיים והן בקרב תומכי החילוניות בצרפת. בשנת 1994 הפיץ שר החינוך, פרנסואה ביירו, מזכר בין בתי הספר שבו הנחה את המנהלים לאסור לבישת סממני דת "מופגנים", ולאשר סמלים מוצנעים יותר. הוא ביקש ממנהלי בתי הספר להסביר לתלמידים את משמעות כיבוד זכויות הפרט לצד עקרון ההגנה על הרפובליקה וערכיה.

בשנת 2003 מינה הנשיא שיראק ועדת חקירה לבחינת יישומו הלכה למעשה של עיקרון החילוניות. הוועדה, בראשותו של מבקר המדינה ברנאר סטאזי, הגישה המלצותיה בסוף אותה שנה, לפיהן יש לאסור חבישת כיסויי ראש בבנייני ציבור ובבתי ספר. האיסור כולל את כיסוי הראש של המוסלמיות, הכיפה של היהודים, כיסוי הראש של הסיקים וענידת צלבים גדולים. הוועדה גם המליצה להוסיף את חגי היהודים והמוסלמים ללוח השנה בבתי הספר. שיראק החליט ליישם את המלצות הוועדה, ובפברואר 2004 הועבר החוק באסיפה הלאומית, אשר אוסר על הצגת סמלים דתיים מופגנים בבתי הספר.

על אף שנוסח החוק איננו מתייחס באופן ספציפי לכיסוי הראש המוסלמי, הוא משך אש בעיקר מכיוון זה. עשרות הפגנות ברחבי העולם נערכו כנגד החוק, במדינות כמו מצרים, טורקיה, ירדן, כוויית וכדומה. עיתון האקונומיסט דיווח בפברואר 2004 על סקר לפיו 69% מן הציבור בצרפת תומכים בחוק, ואילו 29% מתנגדים לו. בקרב המוסלמים 42% תומכים בחוק לעומת 53% מתנגדים.

פרשה זו היא מעניינת במיוחד משום שאיננה סוגיה מובהקת של מזרח נגד מערב, או של גישה מערבית-ליברלית נגד עמדה דתית-אסלאמית. כפי שראינו קודם לכן, מדינות דמוקרטיות ליברליות מובהקות, כמו ארה"ב וצרפת, דווקא מאפשרות חבישת כיסויי ראש והצגת סממנים דתיים בבתי הספר שלהן. אין זו פשרה אלא עמדה עקרונית, לפיה דווקא בגלל התפיסה הליברלית המקדשת את חירויות הפרט יש להימנע ככל האפשר מפגיעה בזכויות אלו. זאת ועוד, התפיסה היא כי כל אדם זכאי למימוש עצמי של תרבותו, דתו ומוצאו האתני, גם כאשר מדובר במרחב הציבורי. על החברה מוטל לכבד את הייחודיות של כל קבוצה ולתת לה מקום לביטוי עצמי.

בתגובה לחוק הצרפתי, פרסמה בשנת 2004 ועדה שמונתה על ידי ממשלת ארה"ב לבחינת חופש דת בינלאומי, מסמך אשר בו היא מביעה דאגה מכך שהחוק החדש עלול לפגוע בהתחייבויות הבינלאומיות של צרפת לשמירת חופש הדת, האמונה והמצפון של אזרחיה. הוועדה מציינת כי היא מודעת לאתגרים העומדים בפני ממשלת צרפת בהתמודדותה עם גלי הגירה מוסלמיים, אולם עליה להתמודד עמם באופן פרטני ולא על ידי איסור גורף הפוגע בחופש המחשבה, המצפון, הדת והאמונה של המהגרים.

גם ארגוני זכויות אדם יצאו כנגד החוק הצרפתי. כך, פדרציית הלסינקי הבינלאומית לזכויות אדם גינתה את החוק בטענה שצרפת מפירה הסכמות ונורמות בינלאומיות, וכי חבישת כיסוי ראש היא חלק מזכותו של אדם לחופש דת. מנגד, קיימים גם קולות אחרים. מרים היילי-לוקאס, פעילה פמיניסטית ממוצא אלג'יראי וממקימות הרשת העולמית "נשים החיות תחת חוקים מוסלמיים", טענה בהרצאה שנשאה בקנדה בשנת 2005, כי דווקא החילוניות הצרפתית מגנה טוב יותר על חופש הדת של המוסלמים. היא הציגה את ההבדל בין עיקרון החילוניות הצרפתית לבין תפיסת הסובלנות הדתית הקיימת במדינות מערביות אחרות. בבריטניה המלכה היא ראש המדינה ובמקביל גם ראש הכנסייה האנגליקנית. בגרמניה ממומנות כנסיות מכספי משלם המיסים. בארה"ב נשבעים על התנ"ך בבתי המשפט, ובקנדה מוזכר אלוהים במגילת הזכויות. לטענתה, רק עיקרון החילוניות הצרפתי מבטיח הגנה מוחלטת על חופש הדת. עיקרון זה מבטיח כי אין תפיסה כללית בציבור של "דרך החיים הנכונה", וכי ישנו כבוד מוחלט לתחום הפרטי של כל אדם ואדם. כאשר הדת נשארת במרחב הפרטי בלבד, היא מוגנת לחלוטין מפני הפרעה. לעומת זאת, כאשר נותנים לדת כלשהי עדיפות בספירה הציבורית, מובלעת בכך אמירה נורמטיבית לגבי דתות אחרות: הן אחרות, שונות, וצריכות להלחם על מקומן בתחום הציבורי. כאשר הדת נשארת במרחב הפרטי בלבד, היא מוגנת לחלוטין מפני הפרעה. היילי-לוקאס גם יוצאת נגד התופעה של מדינות מערביות אשר נענות לדרישות של גורמים אסלאמיים קיצוניים, ומעניקות לקהילות של מוסלמים חופש לנהל את ענייניהם בתחומים שונים. גורמים קיצוניים אלה משתמשים בחופש הזה כדי לכפות חוקים על נשים מוסלמיות, אשר המדינה הייתה צריכה להגן עליהן מפניהם. כך מאשרות מדינות מערביות נורמות כגון הפרדה בין בנים לבנות בבתי הספר ובבריכות ציבוריות, תוכניות לימודים ייחודיות לבנות, הפרדה בבתי-חולים ועוד, וכל זאת במסגרת חופש הדת וההתחשבות בציבור המוסלמי. היילי-לוקאס גם מזכירה דוגמא קיצונית יותר, כשבשנות ה-70 של המאה ה-20 הגנו פעילות פמיניסטיות באירופה על זכותן של נשים לעבור מילה בשם ההתחשבות בזכויות המיעוט וחופש הדת.

אין ספק שלא מדובר בסוגיה פשוטה. היא דורשת מחשבה ובחינה תיאורטית של עקרונות וערכים מתנגשים. בניגוד לסוגיות רבות אחרות, קשה להגדיר בברור מהי הדעה ה"נאורה" כביכול. כך נוצר מצב בו ישנם המחייבים וישנם השוללים את אותו החוק בשם אותם ערכים ממש. כפי שניתן לראות, מדינות אירופה וצפון אמריקה אינן עשויות מקשה אחת, וכל אחת מהן בוחרת את דרכה להתמודדות עם סוגיות אלו. צרפת היא ייחודית בנוף זה, משום שתפיסת האזרחות שלה שונה מזו של מדינות אחרות. צרפת דורשת מן המהגרים להתאים עצמם אליה, ולא להתאים עצמה אליהם. כפי שניתן לראות, ההצלחה בשטח היא חלקית בלבד.

לירן הרסגור היא תלמידת החוג למדע המדינה לתואר שני.