בעמוד זה תמצאו שתי כתבות בלעדיות שלא הופיעו בגיליון אוגוסט 2008, אבל מתפרסמות כאן באתר הגלובליסט. הכתבות מצורפות כקבצי PDF, ויש צורך בהתקנת תוכנת צפייה מתאימה שניתן למצוא בלינק הזה. ליחצו על כותרת הכתבה על מנת לפתוח עותק שלה בחלון חדש.

"הדרך לשעבוד הסוכר" / קתרין צאליקיס

הפחמימה הטעימה המוכרת לנו כסוכר אהובה על בעלי השיניים המתוקות ושנואה על רופאי השיניים ותזונאים. בין אם מדובר בקנה סוכר או בסלק סוכר, סירופ או דבש, סוכר הוא הממתיק העיקרי במגוון מוצרי מזון ומשקה, מגלידה ועד קוקה-קולה. בעוד שכולם יכולים להינות מהיתרונות המסוכרים של תוסף זה, רבים מאיתנו נוטים להתעלם מההיסטוריה הלא כל-כך מתוקה שלו.

"על השנתיים היפות בחיי" / בועז שדלצקי

בינואר 2006 , אחרי יום מורט עצבים של שלח/קבל באאוטלוק שלי, בשעה 2 לפנות בוקר הגיע המייל, שלו חיכיתי כל היום: “ Great news from Kellogg – You have been admitted ”. עד כמה שזה יכול להישמע מוזר, המייל הזה שינה לאשתי ולי את החיים. קלוג הוא בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. זוהי אחת התכניות המובילות בעולם והיא מושכת אלפי מועמדים מדי שנה. בימים אלה ממש אני מסיים את התכנית בת השנתיים ובמ־בט לאחור אין לנו כל ספק שזו החוויה הטובה ביותר שעברנו בחיים.

מסתבר שגם למדינות יש רגשות. המלחמות בעיראק ואפגניסטן כמו גם מלחמת לבנון השנייה מלמדות שכשציבור ומנהיגיו חשים מושפלים נבוכים וכועסים זה יכול להסתיים רע מאוד.

הרשו לי לפתוח בסיפור קצר. היה הייתה לפני שנים רבות ממלכה קטנה ושלווה. מלחמה כלל לא נראתה באופק והיו אף שגרסו כי לא תהיה עוד לעולם. כל זה השתנה ביום קיץ חמים ובהיר אחד, עת נפשו התושבים בפארקים ובאגמים. או אז, התקבלה בארמון המלך איגרת מן הממלכה השכנה ובה רשימת תביעות בלתי אפשריות ואיום שחוסר ציות לתביעות יביא לכיבוש הממלכה הקטנה בכוח. בעוד התושבים נהנו מחמימותו של יום קיצי התקבלו בחדרי חדרים החלטות הרות גורל. המלך ושריו הבינו שאמנם אין שום סיכוי לנצח במלחמה מול הממלכה השכנה, שעוצמתה האדירה הילכה אימים על האזור כולו, אך מוטב למות מאשר להיענות לתביעות כה מבישות. בנאום נרגש, שנשא המלך ביום המחרת, הוא פנה לנתיניו באומרו: "אומה המגנה על עצמה זוכה לכבודם של שאר העמים. אם מוכרחים אנו למות, מוטב שנמות בכבוד." התושבים נדהמו אך האמינו בצדקת דרכם וקיוו שאולי בזכות נחישותם הם יוכלו להינצל. ההחלטה להגן על ממלכתם למען כבודם הייתה אמיתית ואמיצה, וכך - הם יצאו לקרב על אדמתם, עמם ומעל לכל - על כבודם.

סיפור זה אינו פרי דמיוני הקודח כי אם אמת לאמיתה הוא. באוגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה בלגיה הקטנה והניטראלית תוך ימים ספורים על ידי גרמניה. טרם הכיבוש הגרמני, איימה גרמניה על בלגיה שאם לא תאפשר לצבא הגרמני לעבור בשטחה בדרכו לצרפת, "יאלץ" הצבא הגרמני להביס ולכבוש אותה. הבלגים יצאו באומץ לקרב אבוד מראש כנגד גרמניה ושילמו במחיר קשה מנשוא. לכאורה, זהו סיפור רומנטי והרואי שבלגים רבים יכולים להתגאות בו גם היום, אך עלינו לשאול את עצמנו האם היינו רוצים אנו, שמנהיגינו יקבלו החלטות על בסיס שיקולים כאלה? האם היינו הולכים אנו למלחמה כדי להגן על כבודנו?

בחקר היחסים הבינלאומיים מקובל לחשוב שהחלטות אמורות להתקבל תמיד בהליך רציונאלי מתוך חשיבה על העלות והתועלת ותו לאו. לפי תפיסה זו, יש רציונאל אחד ועירוב רגשות בתהליכי קבלת החלטות עלולים להביא לסטייה ממנו. אם נבחן את ההיסטוריה מתוך השקפה זו,  אנו עלולים לחשוב שמלך בלגיה קיבל החלטה טיפשית ולא רציונאלית והוליך את עמו לאבדון. לו ניצחה גרמניה במלחמה, היינו יכולים ללמוד על בלגיה ז"ל רק מסיפורים. האם אכן כך הדבר?

לתפיסה המודרנית, הרווחת כיום, שרואה את ההיגיון ככלי בלעדי לקבל באמצעותו החלטות, קדמו תפיסות אחרות. הוגים דוגמת אפלטון ואריסטו תיארו את המרכיבים המשתתפים בתהליך קבלת ההחלטות של בני אדם. לדידם, שיקול של כל אדם באשר הוא נובע ממערכת יחסים הרמונית בין הגיון הוא הרציונאל, התיאבון המייצג את הצרכים הקיומים הבסיסיים שלנו והרוח, היא הצורך האנושי בהכרה ובהערכה עצמית. התפיסה הזו גורסת כי רק איזון נכון בין שלושת החלקים האלה יקדם החלטות טובות, אושר וצדק.

לפי תפיסה זו, פגיעה בכבוד ותחושת ההשפלה הנגזרת מכך עשויה  להביא מנהיג פלוני לפעולה לא רציונאלית לכאורה. אם נרצה בכך או לא, אנחנו נוכחים לדעת כי רגשות מקובעים במבנים ובתהליכים בפוליטיקה העולמית והם אינם סטייה מהרציונל אלא חלק מהרציונל עצמו.

זו הסיבה בגינה סירב סדאם חוסיין להיענות לאולטימאטום האמריקאי בשנת 2003, להכניס פקחים של האו"ם. למרות שהאיום האמריקאי בפלישה היה אמיתי וממשי, סדאם בחר להתעקש ולהוליך את עמו, מדינתו ושלטונו לאבדון ולו רק כדי לא לאפשר לארצות הברית להשפילו. גם נשיאה של המעצמה החזקה בעולם, ג'ורג' בוש, הדגים יפה את המודל הזה כשיצא למתקפה חסרת סיכוי באפגניסטן במטרה לפגוע בהנהגת אל-קאעידה. מתקפת ה-11 בספטמבר, שהביאה לפלישה האמריקאית לאפגניסטן פגעה לארה"ב בעצב רגיש והביאה להתבלטות המימד הרגשי בתהליך קבלת ההחלטות. בוש עצמו הבהיר זאת בנאום שנשא ערב היציאה למתקפה באפגניסטן ובו אמר: "האנשים שעשו זאת המעיטו בערכה של אמריקה. הם המעיטו בערכה של ההחלטיות שלנו, הנחישות שלנו ואהבתנו לחירות"

בהקשר הישראלי נוכל לבחון את מלחמת לבנון השנייה בה בלטו האימפולסיביות, היעדרם של יעדים ברורים וחוסר השליטה של הדרג המדיני כפי שעולה מדו"ח וינוגרד. הדו"ח עצמו מתאר כיצד ראוי שתתקבלנה החלטות בדרג המדיני: "תהליכים מסודרים של קבלת החלטות אמורים לתת למקבלי ההחלטות…אמצעים שיסייעו לצמצם את הסכנות מהסתמכות בלתי מבוקרת על רגש, אינטואיציה ותגובה אימפולסיבית". חברי ועדת וינוגרד מכירים לפיכך בחשיבותו של הרגש בהליך קבלת החלטות, אך מציעים להימנע ממנו עד כמה שניתן. בהמשך מכריז הדו"ח על כשלים חמורים בתפקודה  של ממשלת ישראל שנהגו בדיוק בניגוד לעקרונות אלו.

מה עושים, אם כן? כיצד מתנתקים מהרגש והאם זה אפשרי? צודק בעיני דו"ח וינוגרד המזהיר מהסכנות שבהסתמכות על הרגש. אך כאמור, הרגש טבוע בכל מהלכינו ובכל החלטותינו, הן כפרטים והן כחברות. לא ניתן לנתק את הרגש מהרציונאל -  שכן אחד הם. אולי רצינו להאמין שרגשות במלחמה הם נחלת העבר ובימינו - ימים של מוסדות בין לאומיים ומשפט בינלאומי, של שקיפות וגלובליזציה - אין הם חלק משיקול הדעת המדיני עוד. אך טבע האדם גוזר עלינו להמשיך ולפעול לפי "תחושת בטן" אותה לא ניתן לנתק מהעלות-תועלת שחוקרי האקדמיה כה מחבבים ומוקירים. מצופה ממנהיגינו וממקבלי ההחלטות בעולם כולו לנהוג באיפוק ובבגרות ולא לתת לליבם לשלוט בכל מעשיהם, המשפיעים על חייהם של מיליונים.  אם זאת, ניסיון השנים מוכיח, כפי שניסח זאת היטב מרשל דה סאכס כי: "לבב אנוש הוא ראשיתם וסופם של כל עניינים שבמלחמה".

רותם טל היא תלמידת החוג ליחסים בין לאומיים  וללימודי ההיסטוריה של המזרח התיכון, שנה א'.

בספרו "Who Are We: The Challenges to America's National Identity" מנסה הנטינגטון להסביר מדוע מצויה ארה"ב בעיצומו של משבר זהות חמור, אשר תוצאותיו טרם התבהרו. המאבק שהוא מתאר איננו אלים ותוקפני אלא להיפך. הוא מתנהל על מי מנוחות במסדרונות הקונגרס, באולמות בתי המשפט, בהיכלי העיריות ובמדפי הקניות שבמרכולי הערים בארה"ב. הנטינגטון מנסה לשכנע את הקורא כי בכל אחת מזירות אלו מתרחשת בשנים האחרונות שחיקה איטית אך מתמדת בלב הזהות האמריקאית.

תחנת הטלוויזיה הפופולארית, העיתונות הכתובה, השלטים בחנויות והתפריטים במסעדות - רובם המכריע בספרדית. גם חלק גדול משיחות הרחוב, מתן השירותים וקשרי העסקים מתנהלים בשפה זו. למעשה, אין צורך לשלוט בשפה נוספת על מנת להסתדר בעיר - וזהו המצב המתבקש כאשר רוב האוכלוסייה היא דוברת ספרדית. זוהי איננה תמונה הלקוחה מדרום אמריקה, אלא דווקא ממיאמי, והיא שונה מאוד מהתמונה הטיפוסית שאפיינה את ארה"ב במשך רוב שנות קיומה. מיאמי נחשבת לאחד המרכזים הגדולים של הקהילה ההיספאנית בארה"ב, אשר השפעתה על דמותה של העיר מורגשת באופן ניכר. מתבקש לבחון, לכן, מהם היקפי התופעה ברחבי ארה"ב, והאם בשל תהליכים דמוגראפיים ותרבותיים מתמשכים משנה ארה"ב את פניה.

נושא זה עומד במוקד ספרו של סמואל הנטינגטון, בו מועלה לדיון הנושא החמקמק של הזהות האמריקנית, השינויים העוברים עליה והעתיד הצפוי לה. הנטינגטון זכה לפרסום עולמי נרחב בעיקר בזכות ספרו הנודע "התנגשות הציביליזציות" משנת 1996. בספרו אודות הזהות האמריקאית הוא מסיט את נקודת מבטו מהזירה העולמית אל המתרחש בזירה הפנימית של ארה"ב, ומוצא גם שם מאבק בין תרבויות.

טיעונו המרכזי של הנטינגטון הוא כי מאז ימי האבות המייסדים, התגבשה זהותה של ארה"ב סביב אוריינטציה אירופאית-בריטית, האמונה הנוצרית-פרוטסטנטית והשפה האנגלית. מרכיבי זהות ראשוניים אלו הביאו ליצירת מקבץ עקרונות אזרחיים-פוליטיים, אשר ניצבו בלבה של הזהות האמריקאית. ביסודה, ארה"ב הוקמה ונותרה אומה בעלת זהות בסיסית אנגלית-פרוטסטנטית, ובמשך הזמן התווספו לצד זהות זו זהויות-משנה נוספות של קבוצות מיעוטים. החשש הגדול של הנטינגטון - והוא אכן כותב את הספר מתוך תחושה עמוקה של חשש ודחיפות - היא ששיווי משקל עדין זה יוצא מכלל איזון, בשל השינוי החריף והמתמשך בדפוסי ההגירה לארה"ב ותגובת המדינה לכך.

מאז ומתמיד הייתה ארה"ב מדינת מהגרים, אך הנטינגטון מבקש להתריע מפני ההגירה המאסיבית של ההיספאנים, בה הוא מזהה מאפיינים חדשים לעומת הגירות קודמות. בעוד שגלי הגירה גדולים ממדינות אחרות נמשכו פרק זמן קצר, ההגירה ההיספאנית החלה לפני עשרות שנים ולא נראה שתיפסק בקרוב. כתוצאה מכך, הקהילה ההיספאנית בארה"ב נמצאת בתהליך מתמשך של צמיחה, ויוצרת מובלעות חברתיות המנתקות עצמן מהחברה המקיפה אותן. אמצעי התקשורת המודרניים מאפשרים לקהילות המהגרים לשמור על קשר הדוק עם מדינות המוצא שלהן, לצרוך את תרבותן ולהיות מעורבות בתהליכים הפוליטיים בהן. בעוד שבעבר ניתקו מהגרים את קשריהם עם תרבות מוצאם ונאלצו לבנות לעצמם זהות חדשה, המהגרים ההיספאנים אינם חשים בצורך שכזה. הם אינם מבקשים להפוך לאמריקאים 'קלאסיים', והנטינגטון מביע את חששו שבכך הם משנים את עצם ההגדרה של 'מיהו אמריקני' ו-'מהי אמריקה'.

באמצעות נתונים סטטיסטיים מתאר הנטינגטון כיצד התהליכים הדמוגראפיים גוררים אחריהם שינויים מהותיים באופייה של ארה"ב. באופן טבעי, השינוי הדמוגראפי מביא גם לשינוי במפה הפוליטית, ומחייב מתמודדים העומדים לבחירות להתחשב בפוטנציאל המצביעים ההיספאנים. הנטינגטון חושש שבשל כך נסחפים פוליטיקאים לעמדות פופוליסטיות המחניפות למהגרים, במקום לנקוט בצעדים אמיצים אשר יאיצו את היטמעותם בחברה האמריקאית. מגמות אלו מצטברות בעיניו לכדי איום של ממש על זהותה של ארה"ב. הוא מרחיק עד כדי דיבור על האפשרות שההיספאנים ידרשו אוטונומיה תרבותית, ומביע את חששו כי ארה"ב עלולה להתפרק לכדי שתי חברות שאינו דוברות זו את שפתה של זו. שתי שאלות עשויות להתעורר בקורא: ראשית, האם זהו אכן המצב; ושנית, האם מדובר בהכרח בתהליך שלילי.

עמדתו של הנטינגטון היא שמרנית במופגן: הוא רוצה לשמר את המצב הקיים, ומביע רתיעה עזה מהמשך התהליך הנוכחי של ההגירה ההיספאנית. ביקורות שנכתבו על הספר ערערו על מידת הדיוק של תחזיות אלו והציגו סטטיסטיקות סותרות, ביניהן נתונים המצביעים על רמה גבוהה של פטריוטיות בקרב האוכלוסייה ההיספאנית. אף על פי כן, הבדלים בין סדר היום של המצביע ההיספאני לבין האינטרסים המסורתיים של המצביעים הוותיקים עלולים להביא לשינוי משמעותי במטרות ובנושאים הנמצאים במוקד תשומת הלב של מנהיגי ארה"ב. עם זאת, לא ברור כיצד מתבטא ההבדל בין הכוח הפוליטי ההיספאני לבין הכוח הפוליטי של קבוצות מיעוטים אחרות. בכל מקרה, על הנתונים השונים ניתן להתווכח, אך המעניין בספר הוא הדיון העקרוני על סוגיות של זהות, מדינה והמתחים שבינם.

הנטינגטון כותב בבוטות אודות הסכנה שהוא מזהה בעידוד תרבויות-משנה בתוך מדינת לאום. הוא מביע את החשש שהמגמות הדמוגרפיות והגישה הרב-תרבותית תבאנה לאיום משמעותי על בסיס הזהות המשותף לאזרחי ארה"ב. באופן לא מפתיע, חלק מהביקורות בעיתונות האמריקנית התייחסו לעמדה זו כגובלת בגזענות. ייתכן ויש יסוד של אמת בטענות נגד הספר ומחברו, אולם בכך אין כדי לפטור את הקוראים מעיסוק מעמיק בשאלות שהספר מעלה. עד איזו מידה יכולה המדינה להכתיב דפוסי התנהגות לאזרחיה, גם אלו המשתייכים לקהילות מוגדרות ובעלות תרבות נבדלת? מתי מידת העצמאות של קהילה מסוימת מתחילה לאיים על השתייכותה למדינה, והאם בהכרח מדובר בתהליך שלילי? הנטינגטון עוסק ישירות בנושאים אלו, אשר לעיתים הדיון אודותם מתערפל בשל הדבקות בתקינות פוליטית וחוסר הרצון להתמודד עם מתחים חברתיים. הספר אכן נותן תחושה של פרשנות חד-ממדית בתחום מרובה דקויות, ויש מקום לבקר את מסקנות הכותב ואולי גם את סגנונו הנחרץ. אולם כדאי לזכור שגם נטייה מתמדת להזדעק אל מול רעיונות שמרניים במקום להתמודד עם תוכנם עלולה להפוך לשמרנות בפני עצמה. מדיניות וחינוך המכוונים לשמר על מכנה משותף לכלל אזרחי המדינה (למשל, שפה משותפת), בהם תומך הנטינגטון, אינם דבר שיש לשלול באופן אוטומאטי. הספר תורם לדיון זה בכך שהוא עוסק בבהירות בנושא חשוב ומשמעותי, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית, ומציג שאלות אשר הופכות לרלוונטיות עבור יותר ויותר מדינות.

נעם גדרון הוא תלמיד התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה, ותכנית "אמירים" למצטיינים במדעי הרוח, שנה ב'.

מדינות המערב, דמוקרטיות-ליברליות, הנושאות בגאון את תפיסת זכויות האדם והאזרח שלהן, נדרשות לאתגר של מיעוט מוסלמי הולך וגדל. מיעוט זה מביא עימו תרבות שונה, מנהגים שונים ואורח חיים אחר מזה שרגילים אליו במערב.

בתחילת 2004 עורר חוק שהתקבל בצרפת תשומת לב ברחבי העולם. היה זה החוק המסדיר "לבישת סמלים או בגדים המצהירים על השתייכות דתית בבתי הספר היסודיים, חטיבות-ביניים ותיכונים ציבוריים", או כפי שכונה בתקשורת הישראלית "חוק הרעלה". פרשה זו נגעה בדילמות מסוגים שונים, כמו היחס בין המיעוט המהגר לרוב קולט, עקרונות של ליברליזם, חופש דת ומצפון, המתח שבין זכויות שונות וכדומה. יחד עם תחושות קיפוח מחד ושנאת זרים מאידך התגבשה סוגיה מורכבת שתפסה לה מקום נכבד בשיח העולמי.

מדינות המערב, דמוקרטיות-ליברליות, הנושאות בגאון את תפיסת זכויות האדם והאזרח שלהן, נדרשות לאתגר של מיעוט מוסלמי הולך וגדל. מיעוט זה מביא עימו תרבות שונה, מנהגים שונים ואורח חיים אחר מזה שרגילים אליו במערב. כיצד מתמודדות הדמוקרטיות המערביות עם שונות זו? ברור כי כל עוד מדובר במרחב הפרטי של כל אדם ואדם, לא תעלה מדינה דמוקרטית על דעתה להתערב בענייניו האישיים. השאלה הקריטית היא היכן נגמר המרחב הפרטי ומתחיל המרחב הציבורי, ומה היחס ביניהם? שאלה זו רלוונטית במיוחד כשמדובר במערכת החינוך, אשר מראש צריכה להגדיר מהם הערכים שהיא רוצה לפעול על פיהם ולהנחיל לתלמידיה.

פרופ' מאירה לוינסון מאוניברסיטת אוקספורד מבחינה בעניין זה בין הגישה האמריקאית לזו הצרפתית. הגישה האמריקאית גורסת כי כל אדם מביא למרחב הציבורי את האינדיווידואליות שלו. העיקרון הוא של הטמעת ה"פרטי" של כל אדם במרחב הציבורי באופן שווה, תוך מתן כבוד לכל פרט ופרט. כך, בארה"ב מביא איתו כל תלמיד לבית הספר את תרבותו, דתו ומסורותיו, ובהתאמה ישנה התחשבות בכל אלה. למשל, תלמיד יכול לצאת משיעור חינוך מיני אם נושא אמצעי המניעה נוגד את השקפת עולמו, להימנע מתפילות בוקר שאינן על-פי דתו, ואפילו ללמוד את תוכנית הלימודים בשפה שאיננה אנגלית במידה וישנו אחוז גדול של דוברי שפה זו בבית הספר. החירויות האינדיווידואליות של כל פרט ופרט הן החשובות, ויש לכבד חירויות אלו גם במרחב הציבורי. לכאורה זהו פתרון טוב כל עוד שומרים על הכללים ובאמת מכבדים כל קבוצה  וקבוצה. אולם הבעיה בשיטה זו הינה שהיא מבליטה את השונות של הפרטים בחברה ואת ההבדלים ביניהם. כך, ילד שיוצא מן הכיתה בשעת תפילת הבוקר משום שאיננו שייך לדתם של רוב תלמידי הכיתה, זוכה אמנם לכיבוד זכויותיו וחופש הדת שלו, אולם בה בעת הוא מוצא עצמו נבדל ושונה משאר חבריו. מצב לא נעים זה היה נמנע ממנו, אילו כלל לא הייתה נערכת תפילת בוקר בבית ספרו.

ואכן, זו הדרך בה בחרה צרפת להתמודד עם השונות התרבותית והדתית של אזרחיה. במקום שכל אדם יביא למרחב הציבורי את תרבותו ואת דתו, מבקשת צרפת מאזרחיה להשאיר את אלה בבית, כלומר, במרחב הפרטי. במרחב הציבורי אין מקום לדתות שונות, למאפיינים אתניים ותרבותיים ולמסורות ייחודיות. במרחב הציבורי כולם הם אזרחי הרפובליקה הצרפתית, אשר חולקים את תחושת הנאמנות לרפובליקה ואת ערכיה האוניברסאליים: שוויון, חופש ואחווה. כפי שניסח זאת שר החינוך הצרפתי, פרנסואה ביירו, בשנת 1994: "האומה איננה רק אוסף של אזרחים בעלי חירויות אינדיווידואליות, אלא קהילה עם עתיד משותף."

עקרון ה-Laïcité (חילוניות) בצרפת עוגן בחוק בשנת 1905. חוק זה קבע את הפרדת הדת מהמדינה, ואסר על המדינה להכיר או לתמוך בדת כלשהי. כמובן שחופש הדת האישי של כל אדם עוגן במקביל כזכות חוקתית. מקורו של רעיון הפרדת הדת מהמדינה בצרפת הוא ברנסנס ובתנועת ההשכלה, אשר העלתה על נס את התרבות היוונית והרומית כמקור תרבותי ואמנותי עשיר בהרבה מכתבי הקודש. השחיתות והסיאוב בכנסיה ובמוסדותיה הביאו למהפכה הפרוטסטנטית, ולאחריה הפציע עידן ההשכלה, במהלכו נפערה תהום בין ההשכלה לדת. כך למשל, באחת מן האנציקלופדיות המודרניות הראשונות שפורסמו במאה ה-18, הופיע הערך "אלוהים" לפי הסדר האלפאבתי באות D ("Dieu"), ולא בראש הספר כמו באנציקלופדיות של ימי הביניים. הדבר עורר כמובן זעם רב בקרב אנשי הכנסייה, אשר החרימו ספרים אלה.

עם פרוץ המהפכה הצרפתית הוכרז על הפרדת הכנסייה מן המדינה, אולם כשתפס נפוליאון את השלטון בוטל עיקרון זה. בסוף המאה ה-19 הלך והחריף הקרע בין חוגים ליברליים לבין הכנסייה. פרשת דרייפוס הביאה את הקרע הזה לשיאו. השתוללות המחנה הדתי-קתולי, השמצותיו את המדינה החילונית כמגנה על מרגלים, והקריאות לאי-לגיטימיות הרפובליקה החילונית הביאו את רוב המחוקקים באסיפה הלאומית למסקנה כי יש להפריד את הדת מן המדינה. שנה לאחר קבלת החוק, בשנת 1906, סיכם Rene Viviani, מי שיהיה לימים ראש ממשלת צרפת, ואמר: "כולנו יחד בתנופה נועזת כיבינו בשמיים אותם אורות טועים, אותם כוכבי שווא שאיש לא ידליקם שוב!".

ברוח עיקרון החילוניות, בתי הספר בצרפת מלמדים על פי חוק תוכנית לימודים אחידה, ללא התאמה ספציפית או התייחסות לתרבות או דת מקומיות. ילדי צרפת לומדים כולם את ההיסטוריה הצרפתית תוך הדגשת הערכים האוניברסאליים והנאמנות לרפובליקה ולמושג האזרחות. התפישה היא שכל תלמיד צריך להשאיר מחוץ לכותלי בית הספר את מאפייניו התרבותיים והדתיים האינדיווידואליים. בתוך בית הספר כולם פשוט צרפתים.

הדרישה להשארת המאפיינים האישיים בחוץ יכולה להתפרש בעיניים ליברליות כפגיעה בזכויות הפרט של התלמיד. ואכן, בשנת 1989 התעוררה מחלוקת בנושא זה בנוגע ללבושן של תלמידות מוסלמיות בבתי ספר בצרפת.

שלוש נערות שבאו לבית הספר כשהן עוטות כיסוי ראש המכסה את הראש והאוזניים, אך לא את הפנים, התבקשו להסיר את הכיסוי אך סירבו. הפרשה עוררה הדים בצרפת, ובשנת 1990 פרסמה מועצת המדינה הודעה לפיה לבישת כיסוי הראש בבתי הספר נוגדת את עיקרון החילוניות. ראש הממשלה, ליונל ז'וספן, הוציא הנחיה לפיה בעתיד יהיה עניין זה נתון לשיקולו של מנהל בית הספר ברמה המקומית. לאחר מכן התרחשו מקרים נוספים של הגעת תלמידות מוסלמיות עם כיסוי ראש לבתי הספר, חלקן הושעו עד שהסכימו להוריד את הכיסוי, חלקן הגיעו לפשרות עם הנהלות בתי הספר לגבי חבישת הכיסוי רק בחצר ולא בכיתה ועוד כהנה וכהנה פתרונות יצירתיים. אירועים אלה משכו תשומת לב רבה, והביאו להתבטאויות קיצוניות הן בקרב אנשי דת מוסלמיים והן בקרב תומכי החילוניות בצרפת. בשנת 1994 הפיץ שר החינוך, פרנסואה ביירו, מזכר בין בתי הספר שבו הנחה את המנהלים לאסור לבישת סממני דת "מופגנים", ולאשר סמלים מוצנעים יותר. הוא ביקש ממנהלי בתי הספר להסביר לתלמידים את משמעות כיבוד זכויות הפרט לצד עקרון ההגנה על הרפובליקה וערכיה.

בשנת 2003 מינה הנשיא שיראק ועדת חקירה לבחינת יישומו הלכה למעשה של עיקרון החילוניות. הוועדה, בראשותו של מבקר המדינה ברנאר סטאזי, הגישה המלצותיה בסוף אותה שנה, לפיהן יש לאסור חבישת כיסויי ראש בבנייני ציבור ובבתי ספר. האיסור כולל את כיסוי הראש של המוסלמיות, הכיפה של היהודים, כיסוי הראש של הסיקים וענידת צלבים גדולים. הוועדה גם המליצה להוסיף את חגי היהודים והמוסלמים ללוח השנה בבתי הספר. שיראק החליט ליישם את המלצות הוועדה, ובפברואר 2004 הועבר החוק באסיפה הלאומית, אשר אוסר על הצגת סמלים דתיים מופגנים בבתי הספר.

על אף שנוסח החוק איננו מתייחס באופן ספציפי לכיסוי הראש המוסלמי, הוא משך אש בעיקר מכיוון זה. עשרות הפגנות ברחבי העולם נערכו כנגד החוק, במדינות כמו מצרים, טורקיה, ירדן, כוויית וכדומה. עיתון האקונומיסט דיווח בפברואר 2004 על סקר לפיו 69% מן הציבור בצרפת תומכים בחוק, ואילו 29% מתנגדים לו. בקרב המוסלמים 42% תומכים בחוק לעומת 53% מתנגדים.

פרשה זו היא מעניינת במיוחד משום שאיננה סוגיה מובהקת של מזרח נגד מערב, או של גישה מערבית-ליברלית נגד עמדה דתית-אסלאמית. כפי שראינו קודם לכן, מדינות דמוקרטיות ליברליות מובהקות, כמו ארה"ב וצרפת, דווקא מאפשרות חבישת כיסויי ראש והצגת סממנים דתיים בבתי הספר שלהן. אין זו פשרה אלא עמדה עקרונית, לפיה דווקא בגלל התפיסה הליברלית המקדשת את חירויות הפרט יש להימנע ככל האפשר מפגיעה בזכויות אלו. זאת ועוד, התפיסה היא כי כל אדם זכאי למימוש עצמי של תרבותו, דתו ומוצאו האתני, גם כאשר מדובר במרחב הציבורי. על החברה מוטל לכבד את הייחודיות של כל קבוצה ולתת לה מקום לביטוי עצמי.

בתגובה לחוק הצרפתי, פרסמה בשנת 2004 ועדה שמונתה על ידי ממשלת ארה"ב לבחינת חופש דת בינלאומי, מסמך אשר בו היא מביעה דאגה מכך שהחוק החדש עלול לפגוע בהתחייבויות הבינלאומיות של צרפת לשמירת חופש הדת, האמונה והמצפון של אזרחיה. הוועדה מציינת כי היא מודעת לאתגרים העומדים בפני ממשלת צרפת בהתמודדותה עם גלי הגירה מוסלמיים, אולם עליה להתמודד עמם באופן פרטני ולא על ידי איסור גורף הפוגע בחופש המחשבה, המצפון, הדת והאמונה של המהגרים.

גם ארגוני זכויות אדם יצאו כנגד החוק הצרפתי. כך, פדרציית הלסינקי הבינלאומית לזכויות אדם גינתה את החוק בטענה שצרפת מפירה הסכמות ונורמות בינלאומיות, וכי חבישת כיסוי ראש היא חלק מזכותו של אדם לחופש דת. מנגד, קיימים גם קולות אחרים. מרים היילי-לוקאס, פעילה פמיניסטית ממוצא אלג'יראי וממקימות הרשת העולמית "נשים החיות תחת חוקים מוסלמיים", טענה בהרצאה שנשאה בקנדה בשנת 2005, כי דווקא החילוניות הצרפתית מגנה טוב יותר על חופש הדת של המוסלמים. היא הציגה את ההבדל בין עיקרון החילוניות הצרפתית לבין תפיסת הסובלנות הדתית הקיימת במדינות מערביות אחרות. בבריטניה המלכה היא ראש המדינה ובמקביל גם ראש הכנסייה האנגליקנית. בגרמניה ממומנות כנסיות מכספי משלם המיסים. בארה"ב נשבעים על התנ"ך בבתי המשפט, ובקנדה מוזכר אלוהים במגילת הזכויות. לטענתה, רק עיקרון החילוניות הצרפתי מבטיח הגנה מוחלטת על חופש הדת. עיקרון זה מבטיח כי אין תפיסה כללית בציבור של "דרך החיים הנכונה", וכי ישנו כבוד מוחלט לתחום הפרטי של כל אדם ואדם. כאשר הדת נשארת במרחב הפרטי בלבד, היא מוגנת לחלוטין מפני הפרעה. לעומת זאת, כאשר נותנים לדת כלשהי עדיפות בספירה הציבורית, מובלעת בכך אמירה נורמטיבית לגבי דתות אחרות: הן אחרות, שונות, וצריכות להלחם על מקומן בתחום הציבורי. כאשר הדת נשארת במרחב הפרטי בלבד, היא מוגנת לחלוטין מפני הפרעה. היילי-לוקאס גם יוצאת נגד התופעה של מדינות מערביות אשר נענות לדרישות של גורמים אסלאמיים קיצוניים, ומעניקות לקהילות של מוסלמים חופש לנהל את ענייניהם בתחומים שונים. גורמים קיצוניים אלה משתמשים בחופש הזה כדי לכפות חוקים על נשים מוסלמיות, אשר המדינה הייתה צריכה להגן עליהן מפניהם. כך מאשרות מדינות מערביות נורמות כגון הפרדה בין בנים לבנות בבתי הספר ובבריכות ציבוריות, תוכניות לימודים ייחודיות לבנות, הפרדה בבתי-חולים ועוד, וכל זאת במסגרת חופש הדת וההתחשבות בציבור המוסלמי. היילי-לוקאס גם מזכירה דוגמא קיצונית יותר, כשבשנות ה-70 של המאה ה-20 הגנו פעילות פמיניסטיות באירופה על זכותן של נשים לעבור מילה בשם ההתחשבות בזכויות המיעוט וחופש הדת.

אין ספק שלא מדובר בסוגיה פשוטה. היא דורשת מחשבה ובחינה תיאורטית של עקרונות וערכים מתנגשים. בניגוד לסוגיות רבות אחרות, קשה להגדיר בברור מהי הדעה ה"נאורה" כביכול. כך נוצר מצב בו ישנם המחייבים וישנם השוללים את אותו החוק בשם אותם ערכים ממש. כפי שניתן לראות, מדינות אירופה וצפון אמריקה אינן עשויות מקשה אחת, וכל אחת מהן בוחרת את דרכה להתמודדות עם סוגיות אלו. צרפת היא ייחודית בנוף זה, משום שתפיסת האזרחות שלה שונה מזו של מדינות אחרות. צרפת דורשת מן המהגרים להתאים עצמם אליה, ולא להתאים עצמה אליהם. כפי שניתן לראות, ההצלחה בשטח היא חלקית בלבד.

לירן הרסגור היא תלמידת החוג למדע המדינה לתואר שני.

מדיניות ההסברה הישראלית נוחלת כישלון חרוץ בזירה הבינלאומית בכל הקשור לסיקור הסכסוך, ורשתות החדשות ברחבי העולם מעבירות תמונה חד-צדדית לרוב. דווקא רשת החדשות האמריקאית Fox News, הידועה בהפעלת מניפולציות פוליטיות מטעם הימין השמרני הופכת את התמונה למאוזנת יותר ומספקת בכך הצצה להשפעתה הרבה של התקשורת על הפוליטיקה.

מהיום הראשון להקמתה של רשת החדשות Fox New נטען כי היא נועדה לספק חדשות מאוזנות, שיתקנו את ההטיה השמאלנית במדיה האמריקנית. הסיסמא שמלווה את השידורים מאז ועד היום היא "We Report - You Decide". אף על פי כן, מאז הקמתה ספגה Fox News ביקורת קשה על הטייתה המובהקת ימינה, ועל השימוש הפוליטי שהיא עושה בנכסיה התקשורתיים. ספרים רבים נכתבו בגנותה על ידי עיתונאים, אנשי תקשורת ועובדים לשעבר. מחקרים אקדמיים הוכיחו לא רק את הטייתה, אלא אף את ההשלכות הפוליטיות של הטיה זו. אולם, בבואה לסקר את האירועים המתרחשים בעזה, נראה כי דווקא הטייתה של Fox News ימינה משפיעה לטובה על הסיקור התקשורתי לו זוכה ישראל בעולם, והופכת לממלאת מקום מספר אחת להסברה הישראלית הנחוצה כל כך.

"למען שלושה מכל ארבעת האמריקאים אשר מאמינים כי החדשות מוטות, אנו מציעים דבר די נדיר: רשת חדשות, אשר כל מטרתה לספק כיסוי הוגן ומאוזן. אלו הן חדשות בכבלים לחושב העצמאי, 24 שעות ביממה" (פרסום של Fox News על פני עמוד שלם בעיתונים מובלים בארה"ב, 1996).

באוקטובר 1996 הקים רופרט מרדוק, מולטי-מיליונר אוסטרלי ובעליה של ענקית המדיה "The News Corporation" את רשת החדשות Fox News מתוך כוונה להתחרות ברשת CNN ובערוצי החדשות של רשתות הטלוויזיה הגדולות: ABC, CBS ו-MSNBC.  בהקמת הרשת כמו גם בהפצתה בשנים הראשונות הושקעו מאות מילוני דולרים, ואף תמריץ חד פעמי של 10$ למנוי ניתן לכל חברת כבלים שהכניסה את Fox News למבחר הערוצים שלה. הקמת מיזם החדשות היה בגדר הימור מצדו של מרדוק. רשת CNN כבר הייתה מותג ידוע בקרב אלו שצורכים חדשות 24 שעות ביממה (המהווה נתח קטן יחסית משוק התקשורת האמריקאית), וגרפה רווחים עצומים עבור הבעלים שלה, Time-Warner, אחד מתאגידי המדיה הגדולים בעולם. בשנתיים הראשונות לקיומה רשמה Fox News הפסדים של כ-150 מיליון דולר.

על מנת להתחרות ברשתות החדשות המבוססות, פתחה Fox News עם השקתה בקמפיין נגד ההטיה השמאלנית במדיה האמריקנית ובענף החדשות, והציעה את עצמה כחלופה מאוזנת, שאנשים יוכלו לבטוח בה, "Fair and Balanced". טענתה של Fox News נגד ההטיה השמאלנית במדיה לא הייתה ריקה מתוכן. בסקר שערך Freedom Forum ב-1996 בקרב 139 עיתונאים, 61 אחוזים מהנשאלים הגדירו עצמם כ"ליברלים" ורק 9 אחוזים הגדירו עצמם כ"שמרנים". מחקר שנערך בשנת 2004 על ידי שני חוקרים מארה"ב בדק את ההטיה של תכניות או טורי חדשות במדיה כתובה ומשודרת. ממצאי המחקר הראו כי Fox News אמנם נוטה ימינה מן המרכז, אך נטייתה קטנה בהרבה מנטייתם שמאלה של CNN או של העיתון הפופולארי New York Times. למעשה, המחקר מצא כי מבחינת דיווח חדשותי אובייקטיבי מגיעה Fox News למקום השני אחרי רשת CBS ולפני שאר הרשתות האמריקניות. עם זאת, המחקר בדק רק תכנית חדשות מייצגת אחת מכל רשת, ולא את אופי השידורים בכללותו, לרבות בתכניות דעה, אשר להן השפעה רבה מאוד על אופייה הפוליטי של רשת חדשות. לאחר עליות ומורדות, התייצבה היום Fox News במקום השישי בדירוג הכולל של רשתות התקשורת בכבלים, ותפשה את המקום הראשון בדירוג ערוצי החדשות, כשבמקום השני נמצאת CNN. התכנית אשר דורגה במקום הראשון מבין כל הרשתות היא The O'Reilly Factor, תכנית  אקטואליה אשר המנחה שלה ידוע בדעותיו הימניות השמרניות אותן הוא לא חוסך מצופיו. בראשית 2007 פרסמו חוקרים מאוניברסיטת אינדיאנה את ממצאי מחקרם, אשר ניתח את התכנית המצליחה O'Reilly Factor בהתאם למדדי ניתוח תעמולה. המחקר מצא כי למרות שאוריילי מכריז בראשית תכניתו כי הצופים נכנסים ל-"No Spin Zone", הוא באופן קבוע מציג קבוצות או אנשים מסוימים כ"אויבים" ואחרים כ"קורבנות" תוך שימוש ברטוריקה פוליטית. המחקר הראה כי אוריילי עושה שימוש בכינויים משפילים ומבזים בתדירות גבוהה מאוד המופנים אל אנשים או קבוצות שהוא יוצא נגדם.

"I've worked at a lot of news organizations and never found that kind of manipulation" - עובד לשעבר ב-Fox .News

יחד עם הצלחתו של הערוץ, הביקורת לא אחרה לבוא. מייסדה של CNN, טד טרנר, האשים את Fox News בעשיית תעמולה, ואף השווה אותה לתעמולה הנאצית בגרמניה בשנות ה-30, אמירה עליה הוא אולץ לאחר מכן להתנצל. בסרט התיעודי "Outfoxed" חושף האקטיביסט השמאלני רוברט גרינבלד התכתבויות פנימיות של Fox News, ומראיין עובדי Fox News לשעבר. העדויות מצביעות על קיומה של אג'נדה ברורה בקרב המנהלים והעורכים של הרשת. זוהי אג'נדה ימנית ושמרנית חד משמעית, אשר מתייצבת לצידו של הממשל הרפובליקני בכל תחום, ומועברת בברור בהוראות לכתבים ולשדרנים. חלק מהמרואיינים התלוננו על כך שההנהלה התערבה בתהליך הכתיבה והעריכה של החומרים, ועל ניסיון לשנות את הנתונים והעובדות על מנת לייצר סיפורים שיותר יתאימו לטעמים השמרניים-ימניים. תלונה זו לא מפתיעה לאור העובדה שהעורכים והשדרנים המרכזיים ב-Fox News הם אנשי ימין מובהקים מהתקשורת, אשר חלקם גם עבדו בעבר כיועצים פוליטיים. רוג'ר איילס, נשיא ערוץ Fox News ויושב ראש קבוצת תחנות הטלוויזיה "Fox", היה בעבר יועץ התקשורת האישי של הנשיאים ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן וג'ורג' בוש (האב), ושל רודי ג'וליאני במשא הבחירות הראשון שלו לראשות עיריית ניו-יורק. בשורה הראשונה של עורכים ומגישים אייש איילס את Fox News באנשי תקשורת מצליחים וידועים, בעלי דעות שמרניות מובהקות.

אך האם לאג'נדה של עורכי חדשות יש באמת השפעה על הצופה? במחקר שבוצע על פני תקופה של מס' שנים ושלוש מערכות בחירות (מתוכן אחת לנשיאות) נבדק קשר אפשרי בין עליית אחוזי הצפייה ברשת החדשות Fox News לבין אחוזי ההצבעה למפלגה הרפובליקנית. המחקר מצא כי בעיירות אשר החלו להיחשף לרשת בשנת 1996, 4-7 אחוזים יותר הצביעו לרפובליקנים. ההערכה של החוקרים היא ש-Fox News הצליחה לשכנע 3-8 אחוזים מצופיה לעבור למפלגה הרפובליקנית. נתון זה הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת. בפלורידה לבדה 10,000 מצופי Fox News המירו את אופן הצבעתם למפלגה הרפובליקנית. כדאי לזכור כי הנשיא בוש ניצח בפלורידה בהפרש של כ-500 קולות בלבד.

"We are Winning" - הצהרות ב-Fox News במהלך המלחמה בעיראק, 2003.

בשנת 2005 בדקו שלושה חוקרים מאוניברסיטת הארוורד 1,820 כתבות מחמש רשתות החדשות הגדולות בארה"ב ומאל-ג'זירה, ומסגרו את אופי השידורים ותיאור המלחמה מתוך כוונה לבדוק את רמת האובייקטיביות ואופי השידורים של הרשתות השונות. תוצאות המחקר הראו הטיה חזקה מאוד בשידורי Fox News לטובת המלחמה, לעומת איזון יחסי בשאר הרשתות האמריקאיות ובאל-ג'זירה. המחקר מצא כי 89% מהכתבות באל-ג'זירה ו-96% מהכתבות ב-ABC ו-CBS ענו על קריטריונים של ניטרליות. לעומת זאת, ב-Fox News רק 62% מהכתבות היו ניטרליות, ו-68% דיווחו באופן מובהק בעד המלחמה, ושדרו הצהרות ניצחון והצלחה. בסקר שנעשה בקרב צופי Fox News אחרי המלחמה בעיראק, שניים מתוך כל שלושה נשאלים אמרו כי הם סבורים כי נשק להשמדה המונית אכן נמצא.

ממצאים אלו מראים כי ההשפעה של ערוצי החדשות האמריקאיים בכלל ושל Fox News בפרט לא עוצרת בגבול האמריקני, ולא פוחתת כאשר מדובר בחדשות חוץ ולא בענייני פנים. אפילו אם עשירית מן ההשפעה הזו תמשך גם כאשר יהיה מדובר בחדשות אשר פחות נוגעות לאמריקאים באופן אישי, הרי שערוצי החדשות האמריקאיים הופכים לכלי חשוב ביצירת דעת קהל בכל נושא שהוא. מסיבה זו ממש כדאי לבדוק כיצד אותם האירועים אשר מביאים על ישראל ביקורת עולמית מוצגים ברשת Fox News.

"The U.S. congress - you can find almost no one there who will criticize Israel" -Fox News, חדשות 6 בערב, 14 באפריל, 2008.

חודש אפריל היה חודש מאוד מעניין מבחינת הסיקור האמריקאי של עזה. לצד הדלק ההולך ואוזל, איומי חמאס על משבר הומניטארי ברצועה, הכרזות סוכנויות האו"ם כי יפסיקו את הסיוע אם לא תחודש אספקת הדלק, נרשמו נפילות רבות של רקטות בשטחי ישראל, המיושבים על ידי אזרחים, כמו גם ניסיון פיגוע של חמאס באחד ממסופי הדלק של עזה. מעל לכל ההתרחשויות, ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, שהתבטא בשנה שעברה באופן בוטא וקיצוני נגד ישראל, והואשם באנטישמיות בעקבות כך, הגיע למזרח התיכון ונפגש מספר פעמים עם חאלד משעל, ועם גורמים פלסטינים נוספים. השילוב של הסלמה במזרח התיכון, תחת צל איומי הגרעין של איראן, וההתערבות הבלתי רצויה של קרטר, יצרו שילוב מעניין באופן הדיווח של רשתות הטלוויזיה האמריקנית.

בחודש אפריל האחרון נידונה ישראל 15 פעמים בתכניות חדשות הערב והדעה של ערוץ Fox News, גם באלה שעניינן חדשות מקומיות. באתר האינטרנט הופיעו עשרות פרסומים בנושא ישראל. מרבית הכתבות שדנו בישראל, הזכירו את עזה ומצבה, ודנו בסכסוך עם חמאס. המסר המועבר מעל המרקע של Fox News הוא חד משמעי. החמאס אשם במצבה הקשה של אוכלוסיית עזה. כמעט בכל תכנית מזכירים כי ישראל יצאה מעזה לחלוטין, אזרחית וצבאית, ואף השאירה מאחור את כל התשתיות החקלאיות, וכי מאז היא נתונה להתקפות בלתי פוסקות של רקטות ופיגועים המכוונים אל אוכלוסייה אזרחית. הקשר בין חמאס לאיראן, והעובדה כי נשיא איראן רוצה למחוק את ישראל מעל פני האדמה נזכרת לפחות שלוש פעמים בכל שידור. אך הדגש האמיתי ב-Fox News היה פוליטי, והתבטא בביקורת גלויה ותקיפה נגד קרטר ופעולותיו. ב-Fox News לא בוחלים באמצעים, מאשימים את קרטר בדרדור האזור, וטוענים כי הוא גורם מיותר בדיאלוג בין ישראל לחמאס. הקשר בין קרטר למועמד למינוי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, ברק אובאמה, לא נפקד מאף אחד מן הדיווחים, עד כדי כך שנראה כי זהו הנושא המרכזי והחשוב בעיני Fox News.

למרות שקל מאוד למתוח ביקורת על Fox News באשר לפוליטיזציה שהיא עושה בחדשות, מומלץ לבדוק לרגע איך התבוננה CNN על האירועים בלב המזרח התיכון בחודש זה. גם ב-CNN נמצאו 15 שידורים שהזכירו את ישראל, אך זמן האוויר במסגרתו עסקו באזור היה קטן באופן משמעותי מזה שניתן ב-Fox News. למרות איומי המלחמה המרחפים מעל האזור, רק כמה משפטים מוזכרים ב-CNN בכל פעם, וגם המסר שלה מפורט פחות. גם ב-CNN מוזכר כי חמאס הוא ארגון טרור, אך אין כל זכר לרקטות שנופלות על ישראל או לניסיונות הפיגוע. לעומת זאת, עולה מ-CNN התחושה כי שלטון חמאס בעזה הוא תוצאה של תפיסה בכוח ולא של בחירות, מוזכרות המתקפות הישראליות למרות שאין זכר ליציאת ישראל מעזה, ומראיינים פלסטינאים שאומרים כי פניהם לשלום. המסר של CNN הוא ברור, ולא פחות פוליטי מזה של Fox News - אך הרבה פחות מאוזן. בעוד CNN מקפידה מאוד להעביר ביקורת על ישראל ולהראות את קשיי הפלסטינאים בעזה, היחס בערוץ לצד הישראלי, לניסיונות שעושה ישראל לפגוע בכמה שפחות אזרחים, למאמץ למנוע אסון הומניטארי וכן להתמודדות העורף הישראלי עם סכנת הטרור היום-יומית לוקה בחסר. לעומתה Fox News שומרת על איזון, ולצד תמיכה ללא עוררין בישראל ובמאבקה בטרור, יש גם התייחסות רצינית לצד הפלסטיני בסכסוך. מאידך, Fox News, דווקא בפרובוקציות הפוליטיות שלה, מעניקה לישראל כיסוי תקשורתי מצוין, ומשמשת לה דובר חשוב מאוד בארה"ב.

התפישה כי חדשות הערב הן מהדורה אובייקטיבית ואינפורמטיבית של מאורעות היום הופרכה מזמן. ברור כי בכל רמה מרמות ההנהלה, ההפקה והעריכה ישנה אג'נדה ברורה המועברת דרך החדשות, וחשוב מאוד לשמור על ביקורתיות בעת הצפייה. אף על פי כן, במצב העגום של התדמית הישראלית בעולם, דווקא הרשת הזוכה לביקורת כה קשה, שהיא כנראה ראויה לה, משמשת לפיד בודד בשוק המדיה הגלובלי לנקודת המבט הישראלית.

נגה גליקזם היא תלמידת החוג להיסטוריה ויחסים בין-לאומיים, שנה ג'.

תיאורית ההתחממות הגלובלית כפי שהיא מוצגת בסרטו של אל גור "האמת המטרידה" נתפסת על ידי הציבור כקונצנזוס שאין חולקים עליו בקהילה המדעית. יובל קלר מביא קולות אחרים המנסים לספק הסברים חלופיים ושואל האם הקונצנזוס בעניין הוא תולדה של אמת מדעית או של פוליטיקה.

מזה כשני עשורים, אנו חשופים לתרחישים האפוקליפטיים האפשריים של משבר אקלים. ממדבור ועד הצפות, מרעב המוני ועד התפשטות מגפות. בשנת 2006 יצא לאקרנים "האמת המטרידה", סרטו זוכה האוסקר של דיוויד גוגנהאיים, בכיכובו של סגן נשיא ארצות הברית לשעבר אל גור. הסרט גרף כמעט 50 מיליון דולר והעלה על סדר היום הבינלאומי את משבר האקלים הצפוי לנו בעתיד אם נמשיך במדיניות "עסקים כרגיל".  ב"אמת המטרידה" נטען כי לפי קונצנזוס המדענים, הרחב ביותר אי-פעם, לא רק שההתחממות הגלובלית היא עובדה אלא שאנחנו, בני האדם, אחראים לה באופן ישיר.  בראיון שנתן חבר הכנסת דב חנין לאתר האינטרנט "סקופ", הוא מזכיר סקר שבו נבדקו 1,000 מאמרי מחקר (שעברו ביקורת והתפרסמו בעיתונות המדעית הרצינית) אשר התייחסו לקביעה שבני האדם הם הגורמים למשבר האקלים. "כמה מהם הסתייגו מקביעה זאת? אף לא אחד!". הקונצנזוס הרחב בעניין מתבטא גם בכך שבשנת 2007 זכו בפרס נובל לשלום הפאנל הבין-ממשלתי בנושא שינוי אקלימי של האו"ם (IPCC) וכן כוכב "האמת המטרידה" אל גור. IPCC הינו גוף מדענים המאורגן בחסות האו"ם. דוחותיו היוו את הבסיס לאמנות בין לאומיות לצמצום גזי חממה דוגמת פרוטוקול קיוטו משנת 1997 ואת הבסיס המדעי להפניית תקציבים ולעיסוק הכמעט אובססיבי שלנו, בעת האחרונה, בהתחממות כדור הארץ.

התחממות כדור הארץ נגרמת, לפי התיאוריה המקובלת, כתוצאה מהגברת אפקט החממה על-ידי פעילות אנושית. במה הדברים אמורים? על רגל אחת, אפקט החממה הוא אפקט טבעי של כדור הארץ: גזים הנמצאים באטמוספרה, פחמן דו-חמצני, אדי מים, מתאן וגזים אחרים הידועים כגזי חממה, לוכדים חלק מקרני השמש בתוך האטמוספרה. תופעה זו מאפשרת את חימום פני הקרקע לטמפרטורות המאפשרות קיומם של חיים. למעשה, ללא אפקט החממה, הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ הייתה 18 מעלות צלזיוס מתחת לאפס ולא 15 מעלות, כפי שהיא היום. מאז המהפכה התעשייתית במאה השמונה עשרה ועד היום פולטים בני האדם כמויות גדלות והולכות של פחמן דו-חמצני וגזי חממה אחרים לאטמוספרה על ידי שריפת דלקים פוסיליים (מאובנים מבוססי פחמן) דוגמת פחם ונפט. אומנם, גזי חממה חיוניים לקיום חיים על כדור הארץ, אך גם עבור הכוכב שלנו אפשרי שמדבר טוב יהיה יותר מידי. מדידות שנערכו במאה השנים האחרונות מצביעות על עלייה ממוצעת של כמעלה אחת על פני כדור הארץ כולו. IPCC מעריך כי עד סוף המאה העשרים ואחת צפויה עלייה נוספת של כשלוש עד שש מעלות. לא מדובר כאן בימי שרב בלתי נסבלים במהלך השנה כולה אלא על מערכת כאוטית מושלמת שעלולה לצאת (ואולי כבר יצאה) מכיול. חשבו, כיצד מתנהג גופכם כאשר אתם סובלים מחום. אתם סובלים מתשישות, כאבי שרירים, ערפול הכרה ועוד. אתם לא מתפקדים. כדור הארץ דומה לנו ועלייה של כמה מעלות משמעה הפרת האיזון של המערכת האקולוגית כולה.

לרוב, אנו רגילים שהבעייתיות היחידה בתיאורית ההתחממות הגלובלית היא הפתרון לבעיה שהיא מציגה בפנינו. כלומר, האתגר העומד בפנינו עתה הוא לצמצם את התלות הכבדה שלנו בדלקים פוסיליים. דלקים אלו מניעים את רכבנו, מאירים את בתינו ומקיימים את אורח החיים המודרני. זהו אתגר לא פשוט בעליל, אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבו בפני האנושות. אך האם זו הבעייתיות היחידה? הורגלנו לחשוב שהתיאוריה שלמה, שיש קונצנזוס מוחלט לגבי המעורבות האנושית בעליית הטמפרטורה, כמו שאיש לא מערער על  E=MC². אלא שלאחרונה מתברר שהן בתיאוריה עצמה והן בפתרונות המוצעים צצים סדקים. מספר הקולות, בקהילה המדעית ומחוץ לה, הקורא לשינוי מחשבתי גדל, ומתעורר הצורך להפנות אליהם חלק מתשומת הלב.

במרץ 2007 שידר לראשונה ערוץ 4 הבריטי את סרטו מעורר המחלוקת של מרטין דורקין (Durkin) "התרמית הגדולה של ההתחממות הגלובלית". הסרט מציע תיאוריות חלופיות להתחממות כדור הארץ, תוקף בחריפות את סרטו של אל גור ומכחיש את מעורבות בני האדם בתהליך. "זה מאד נדיר שסרט משנה את ההיסטוריה" אומר דורקין בראיון למגזין בריטי,"אך אני חושב שזוהי נקודת מפנה ושבעוד חמש שנים, ייראה הרעיון שאפקט החממה הוא הסיבה העיקרית להתחממות הגלובלית כבלבול ביצים".

דורקין יוצא במתקפה כנגד הקשר החד משמעי כביכול שבין פליטת פחמן דו-חמצני והתחממות כדור הארץ. קידוחים גיאולוגים שנעשו בכיפות הקרח של הקטבים לימדו כי במשך 650,000 השנים האחרונות ישנה התאמה מדהימה כמעט בין רמות ה- CO₂באטמוספרה לבין הטמפרטורה. אך למעשה, אין כל הוכחה שרמת פחמן דו-חמצני גבוהה אכן גוררת עלייה בטמפרטורה. ייתכן שהקשר הוא הפוך, כלומר, שטמפרטורה גבוהה משחררת מהביו-מסה רמות גבוהות של CO₂ לאטמוספרה. אם הדבר נכון, הרי שאין לאנושות כל קשר לתהליך ההתחממות שבו היא צופה. בין השאר טוען דורקין כי הרבה לפני המהפכה התעשייתית, בין 1,100 ל-1,300 לספירה הנוצרית, נרשמו טמפרטורות גבוהות יותר מבימינו (דבר הידוע כ"תקופה החמה של ימי הביניים"). דורקין מצביע על מחקר הטוען שעליית ה- CO₂מאחרת את עליית הטמפרטורה בכ-800 שנה ומזכיר שבין שנות הארבעים לשנות השבעים, במקביל לזינוק הכלכלי והתעשייתי העצום באירופה ובמדינות המתפתחות, חווה כדור הארץ דווקא התקררות משמעותית. הדבר הביא בזמנו קבוצת מדענים לנסח מכתב חד משמעי הדורש מהנשיא האמריקאי דאז, ריצ'רד ניקסון, להתערב ולמנוע עידן קרח חדש. ניקסון בחר שלא להתערב והיום במקום עידן קרח, אנחנו על סיפו של משבר אקלימי חדש.

יובל קלר הוא תלמיד התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה, שנה ב'.

ראש ממשלת בלגיה מתפטר * מרכז עסקים כמרכז תיירות בסין * ייצור גז מצמח האגבה בטנזניה * חוסר שביעות רצון בוונצואלה * חשש למהפכה בטורקיה

אסיה

בוואן צ'אי, הונג קונג, הבינו שמפרץ ויקטוריה על שלל גורדי השחקים שלו יכול להוות מוקד משיכה לתיירים רבים. במטרה למצב את האזור כמוקד תיירות לכל דבר, אף על פי היותו מרכז העסקים של האי, החליטו השלטונות להקים את המופע האור-קולי הנייח הגדול בעולם.

בכל יום בשעה 20:00 פוצחים גורדי השחקים במופע לייזרים מרהיב ומתוזמן היטב שהופך את המפרץ לבמה ענקית של אור וקול. במופע משתתפים 44 גורדי שחקים, ובאירועים מיוחדים נוספים להם מתקני זיקוקים ומיצגים שונים. הצפייה במופע אינה עולה כסף, ותיירים רבים נוהרים אל המפרץ בשעות הערב כדי לחזות בו. חלקם עושים זאת על גבי מעבורות המשייטות במפרץ ואחרים מנקודות תצפית שונות ברחבי רובע העסקים.

השליטה על המופע מתבצעת מחדר בקרה יחיד שמנוהל על ידי Laservision, חברה אוסטרלית המתמחה במיצגים מסוג זה. על מנת לחסוך בחשמל, רוב גורדי השחקים מכוסים במנורות LED ייחודיות שצורכות מעט אנרגיה ומפיצות אור בוהק במיוחד. בשנים האחרונות הפך המיצג לשם דבר באזור, ומוסדות פיננסיים רבים, כגון Bank of China או HSBC, מיהרו להתקין על מגדליהם אמצעי תאורה שיאפשרו להם לקחת חלק במופע.

אפריקה

נשיא טנזניה ג'קיה קיקווטה (Jakaya Kikwete) חנך בחודש יולי האחרון  תחנת כוח המופעלת באמצעות גז ביולוגי המופק מפסולת הנוצרת בתהליך ייצור סיבים מצמח האגבה (Agave sisalana). האגבה הוא  צמח שמקורו במדבריות אמריקה הצפונית וממנו ניתן להפיק סיבים למגוון תעשיות שונות, החל בנייר וכלה בטכסטיל וייצור חבלים. כיום טנזניה היא היצרנית השנייה בגודלה בעולם של סיבי אגבה, והיא סובלת מבעיות סביבתיות הקשורות בהצטברות של הפסולת הנוצרת בתהליך הפקת הסיבים.

תחנת הכוח המופעלת בגז הביולוגי נחנכה בעיר האלה שבמחוז טנגה במטרה לסייע למדינה להתמודד עם בעיות תכופות באספקת החשמל לצרכנים גדולים ופרטיים באזורי הכפר. הקמת התחנה מומנה על ידי שורה של ארגונים לא ממשלתיים ובהם הארגון לפיתוח תעשייתי של האו"ם, הנהלת מגדלי האגבה, וחברה מקומית העוסקת בגידול האגבה במחוז ובהפקת הסיבים ממנה. לטענת המומחים, התחנה שתוזן בפסולת הנוצרת בתהליך הפקת הסיבים תוכל לספק אנרגיה לכל מפעלי תעשיית הסיבים במחוז והכפרים הסמוכים להם ותאפשר טיפול הולם בפסולת הנוצרת בתהליך הפקת הסיבים.

לקיקווטה, הנשיא הרביעי של הרפובליקה, ניסיון עשיר במגוון תפקידים העוסקים בסביבה ותעשייה, החל בתפקיד פקידותי זוטר במחוזות הכפריים של המדינה ועד לתפקיד שר המים התעשייה והמינרלים אותו מילא בראשית שנות התשעים. מאז נבחר לנשיא בשנת 2005 הוא פועל ללא ליאות כדי לקבל סיוע למדינתו מידיהן של ארצות הברית וארגונים לא ממשלתיים שונים. יש לקוות כי תחנת כוח ירוקה זו הנה סנונית ראשונה של שיתוף פעולה ירוק בין המערב למדינות היבשת השחורה.

אמריקה הלטינית

נשיאת ארגנטינה, כריסטינה פרננדז דה קירשנר, החליטה לבטל היטל ייצוא על תוצרת חקלאית לאחר חודשים ארוכים של מחאה מצד החקלאים במדינה. ההחלטה הסופית לבטל את המס של 44 אחוזים באה לאחר דיון בן 17 שעות בסנאט בבואנוס איירס לאחר שסגן הנשיא, חוליו קובוס, העניק את הקול הקובע לבקשת הנשיאה, והכריע את ההצבעה לטובת ביטול המס. המחאה של החקלאים נגד המס כללה בין היתר את שיבוש דרכי הייבוא של סחורות מאירופה לארגנטינה, והוכיחה עצמה כיעילה. חשוב לציין כי התאוששות הכלכלה הארגנטינאית אחרי המשבר ההרסני של 2001 הושגה רבות הודות לחקלאים בכלל ולייצוא הדגנים בפרט.

בוונצואלה, נפגשו מנהיגי מפלגות האופוזיציה במדינה על מנת לגבש קואליציה שתבחר מועמדים שיתמודדו מול מועמדי מפלגת השלטון, מפלגתו של הנשיא הוגו צ'אבס, בבחירות לראשות 23 המדינות המרכיבות את הפדרציה. למרות שמנהיגי המפלגות מתקשים להגיע לידי הסכמה על כל המועמדים, נבחרו עד עתה כבר שבעה מועמדים ודאיים, ועוד 11 יוכרעו בהתאם לשקרי דעת קהל. בכל מקרה, מבטיח ראש ארגון מפלגות האופוזיציה (UNT), כי עד החמישה באוגוסט יפורסמו שמותיהם של עוד 5 מועמדים לתפקיד מושל במדינות שונות, ושמות של כמאה מועמדים לרשויות עירייה. פעילותו האינטנסיבית של הארגון למציאת מתמודדים שביכולתם לקרוא תיגר על מפלגת השלטון מהווה ביטוי נוסף לחוסר שביעות הרצון מממשל צ'אבס ומדיניותו.

אירופה

ראש ממשלת בלגיה, איב לטרם, הגיש את התפטרותו ב-14 ביולי לאחר שלא הצליח להגיע להסכם  בתוכנית הרפורמה בין דוברי הצרפתית לבין דוברי הפלמית במדינה. לטרם נכנס לתפקידו רק לפני 5 חודשים, אחרי 150 יום בהם לא הצליחו הפלמים והוואלונים להרכיב ממשלה משותפת. מוקד המחלוקת הוא דרישתם של הפלמים להעניק יותר אוטונומיה, בעיקר בתחומי הכלכלה, לקהילות הלשוניות, בטענה כי פלנדריה העשירה מסבסדת כיום את ואלוניה. לטרם הזהיר ואמר שסופה של בלגיה מתקרב.

משטרת טורקיה עצרה לאחרונה 86 חשודים, ביניהם קציני צבא, החשודים בהשתייכות לארגון לאומני קיצוני שמטרתו להפיל את המשטר החילוני במדינה. המעצרים מסמלים את התעצמותו של מאבק הכוחות המר הניטש במדינה בין הממסד החילוני, המיוצג על ידי המערכת המשפטית והצבא הטורקי החזק, לבין APK, מפלגת השלטון, בעלת הנטיות האסלאמיות. התובע הראשי של טורקיה תבע לסגור את ה-AKP ולאסור על בכיריה, בהם ראש הממשלה, רג'פ טייפ ארדואן, לקחת חלק במערכת הפוליטית, משום שניסו, לטענתו, להפוך את טורקיה למדינה אסלאמית.

יוצאים מהר הצופים לכיוון מעלה אדומים. בדרך עולים על כביש חדש, שמתחבר לאבו-דיס. כאן כבר נגמרים הכבישים והמדרכות. כאן, זה כבר משהו אחר. דיווח על מה שקורה ממש לידנו.

המזבלה הגדולה ביותר לפסולת מוצקה בישראל היא אתר אבו-דיס המצוי בתחום שיפוטה של החברה הכלכלית לפיתוח מעלה אדומים בע"מ, חברה בשליטת היריית מעלה אדומים וזרוע כלכלית שלה.

אתר פסולת זה משמש כ-15 שנים כנקודת ההטמנה היחידה לפסולת של העיר ירושלים, מעלה אדומים והישובים הפלשתינאים עזריה, אבו-דיס, בית סחור וענתה. מזבלת אבו-דיס, שמקבלת מדי שנה 360 אלף טון אשפה, מצויה מעל מאגר ההקוות של קוויפר ההר ואין לה כל שכבות מיגון למניעת זרמים מזהמים. כיום מופעלת המזבלה כאתר ההטמנה עם כיסוי אדמה. באתר זה יש איסוף תשטיפים (המונח האקולוגי של מיץ הזבל) והחזרתם לגוף הפסולת, אך אין טיפול בביו גז, אין גידור, שמירה רצופה ומפעם לפעם מתרחשות בו שריפות.

פסולת מסוכנת מתעשיות ופסולת רפואית מושלכות גם כן באבו-דיס. הפלשתינים משתמשים בחומרי ריסוס האסורים על פי חוק כגון די.די.טי המוברחים לגדה המערבית. פסולת זו אינה נאספת בנפרד ואינה נטמנת בנפרד. על פי ההסכמים עימם היה צורך לסלק פסולת זו לאתר רמת חובב אבל הפלשתינים מסלקים זאת למזבלות הקיימות ובמיוחד למזבלת אבו-דיס והדבר לא רק גורם נזק סביבתי ניכר, אלא עשוי לגרום לאסון של ממש, וזאת למרות שמדובר בכמויות קטנות.

משרד המשפטים, קבע כי לא ניתן לטמון את הפסולת הירושלמית מזרחית למעלה אדומית מאחר שהאתר "לא נמצא בתחומי מדינת ישראל". המשנה ליועץ המשפטי לממשלה קבע כי יש להצדיק את טובתה של האוכלוסייה המקומית הפלסטינית, ולא לבנות באזור תשתיות לטווח ארוך: "הקמת אתר פסולת ביהודה ושומרון המיועד מלכתחילה לצורכי מדינת ישראל אינה עולה בקנה אחד עם החובות המוטלות על המדינה על פי המשפט הבינלאומי, לאור הנזק שגורם אתר פסולת למקרקעין ולסביבתם", כתב מלכיאל בלס בחוות דעת שהעביר למשרד ראש הממשלה והוצגה בכתבתו של יונתן לי ב"הארץ" (אפריל 2008).

צילום: אלון בר-טור

מה גרם לנושא שולי כאיכות הסביבה לפרוץ כך לתודעתנו ולהתנוסס מעל עמודי השער של עיתוני העולם? יתכן והיו אלו תוצאות מעשיו של המין האנושי שלפתע החלו להיראות על פני השטח: האיום הממשי של הצפת ערי החוף, אסונות הטבע ההולכים ומתרבים או שינויי האקלים הפתאומיים. אולי טמון הדבר בפוליטיקאים ואנשי עסקים שרצו לקדם עצמם באמצאות חריטה על דגלם נושא שאינו שנוי במחלוקת, בתרבות המערב שמפחדת מהיום בו צינור הנפט יפסיק להאכיל את תרבותה המפוארת.

לאורך ההיסטוריה, ייצור החשמל והפצתו היו באופן מסורתי תחתשליטת המדינה. כאחד מהמשאבים התומכים בתעשיות השונות במדינה שמגיע לכל תושב על ידי תשתית עצומה, המדינה ריכזה בידיה את השליטה בכוח זה. בשנת 1990 חל מהפך מחשבתי בתחום והחלו צעדים של כשני שליש ממדינות העולם לעבר הפרטת רשת החשמל, בעיקר על מנת לעודד תחרות. באירופה התחלק מערך החשמל לשלושה גורמים: ייצור, הובלה והפצה. ברוב המדינות ההובלה נשארה בידי המדינה, בעיקר בשל הצורך בגוף גדול דיו שייפקח וישקיע בתשתית כה מורכבת. במקביל, תהליכי הייצור וההפצה נפתחו לשוק. כיום רווחות בעולם מספר שיטות לייצור חשמל בצורה ידידותית לסביבה (ראה מסגרת) וכל מדינה מעניקה לכל טכנולוגיה הטבות שונות וחוקים מקלים אחרים.

ייצור של חשמל ירוק ללא ספק משרת את הטובה הכללית של החברה האנושית, אך עלותו גבוהה הרבה יותר לעומת השיטות המסורתיות, ועל מנת לשכנע יזמים תעשיינים ובעלי הון להשקיע בתחום זה נדרשו תמריצים שונים והשקעת זמן, מאמץ וכסף. מחד, רבות מהטכנולוגיות הירוקות הנמצאות כיום בשימוש הן עוד בגדר ניסיוניות, והשקעה בהן מהווה הימור. מאידך, בעולם הגלובלי של ימינו, בו ניתן לסחור בזכויות זיהום, להשקיע במדינות שונות ולהגיע בנקל ממקום אחד למשנהו, לתחום האנרגיה הירוקה יכול להיות גם פוטנציאל רווחי של ממש.

כיום, מדינות מערב אירופה ויפן הן המדינות המובילות בעולם בתחום האנרגיה הירוקה והמחזור, והיעדים עליהם חתמו באמנת קיוטו הם בהתאם, הגבוהים מכולם. בכדי שתוכלנה לעמוד ביעדים אלו היה על המדינות לפתח תחומי תעשייה חדשים באמצעות עידוד השקעות מסחריות בתחום וזאת על מנת שלא להשאיר את האחריות בידיה של הממשלה בלבד. באירופה נעשה שימוש בכמה כלים כלכליים על מנת לעודד את ההשקעה בתחום. אחד מהם הוא מענק. המדינה מעניקה סכום כסף לצורך הקמת פרויקט כזה או אחר בתחום האנרגיה הירוקה, אשר מכסה את מרבית העלויות להקמתו. יש שיטענו כי אם הממשלה מממנת את הפרויקט אין משמעות למשקיע, אך לא כך הדבר. אמנם הממשלה נושאת ברוב הסיכונים כאן אך הלוגיסטיקה וחלק מעלות ההקמה מוטלים על היזם וכן הרווחים העתידיים ממכירת החשמל מובטחים לו ולא לממשלה. לפיכך מדובר באחת מדרכי העידוד להשקעה הכדאיות ביותר ליצרן והיא נהוגה, למשל, ביוון. דרך נוספת למשוך משקיעים, הנהוגה באיטליה וגרמניה, היא קניית חשמל המיוצר בדרך ירוקה מן היצרן במחיר גבוה מהרגיל והתחייבות לשלם מחיר זה לאורך שנים ארוכות. דרך זו היא כדאית רק ליזם שיש ביכולתו להשקיע את ההון הראשוני בבניית הפרויקט ולהתחיל לקבל את ההשקעה עליו חזרה רק לאחר כמה שנים, תוך הבטחה של רווח עתידי. לעומת זאת, סיכוני הממשלה הם אפסיים. הקמת הפרויקט, הפעלתו ותחזוקתו היא באחריות היצרן והוא נושא בעלויות הכרוכות בו, ואילו הממשלה נכנסת לתמונה רק כאשר המוצר הסופי, החשמל, מגיע אליה. בישראל מצב האנרגיה הירוקה הוא שונה, בין היתר משום שכל ענף החשמל נמצא עדיין בידיים ממשלתיות. עם זאת כבר היום ניתן לראות בכותרות חברות ישראליות כמו אורמת וסולאר פאוור שפרצו לשוק האירופי וזוכות להצלחה.

העולם העסקי מצא פתרונות משלו להתחממות הגלובלית. בתקופה האחרונה אי אפשר להתחמק מידיעות בעיתונים הכלכליים בלי לקרוא ידיעה בנושא המכוניות החשמליות. כששומעים את היזם ואיש העסקים הישראלי, שי אגסי, מדבר על החברה שהקים והבייבי שלו, Project Better Place, ניתן לראות כי לא מדובר באופן הרגיל שבו מדבר מנהל על תוכנית עסקית, וממש שומעים את החלום בוקע מגרונו. אגסי, אחד מילדי הפלא של ההיי-טק הישראלי, הגיע למשרת סמנכ"ל בחברת ענקית התוכנה הגרמנית סאפ לאחר שביצע אקזיט מוצלח בחברת הסטארט-אפ שהקים, טופ-ליר. חברת בטר פלייס הוקמה יחד עם עידן עופר, יו"ר החברה לישראל, שהשקיע בה כ-100 מיליון דולר, ופועלת במשותף עם יצרניות המכוניות רנו. בין המשקיעים בבטר פלייס נמנים גם חברת מורגן סטנלי ונשיא הבנק העולמי לשעבר, ג'יימס וולפנסון. אגסי, בשפה רהוטה ועם כריזמה כובשת, מספר לכל מי שרוצה לשמוע שבידיו הפתרון לבעיית זיהום האוויר והתלות הגוברת בנפט. בחוש ינואר האחרון חתמה בטר פלייס על הסכם עם ממשלת ישראל וחברת רנו-ניסאן על הסכם במסגרתו תספק חברת רנו-ניסאן כלי רכב חשמליים לשוק הישראלי והממשלה תעניק הטבות מס למכוניות החשמליות. חברת בטר פלייס תבנה ותפעיל את התשתיות לשימוש ברכב החשמלי ברחבי המדינה באמצעות למעלה מ-500 אלף נקודות הטענה ומאות תחנות החלפה. מחקר שביצע מכון גיאוקרטוגרפיה והוצג במפגש עיתונאים של בטר פלייס מוכיח כי הצרכנים הישראלים מוכנים לעבור למכוניות החשמליות. אחד מתוך שישה בתי אב בישראל כבר הצהירו על נכונותם לרכוש מכוניות חשמליות והיו מסכימים לשלם עד ל-10% יותר עבור מכונית ידידותית לסביבה. חשוב לזכור שהמכונית החשמלית אינה דבר חדש. היא קיימת בשוק יותר משני עשורים, ויצרניות המכוניות בוחנות כיצד הן יכולות לבסס פעילותן על טכנולוגיה זו. החידוש שהביא עימו אגסי היה בקונצפט, שמראה כיצד ניתן להפיל את המכונית החשמלית באופן שיאפשר ייצור ושימוש המוני.

נשיא המדינה שמעון פרס התלהב מהרעיון ועזר לאגסי להפיץ את רעיון המכונית החשמלית בקרב מנהיגי העולם. ממשלת דנמרק כבר הצטרפה לפרויקט עם חברת האנרגיה הדנית DONG. לטענת אנשי החברה ופרסומים שונים, חברת בטר פלייס מנהלת בימים אלה משא ומתן עם 30 מדינות נוספות, ביניהן אנגליה, ארה"ב, צרפת, פורטוגל ועוד.

רעיון חדשני נוסף שעוסק בקיזוז פחמן הועלה ע"י ג'ורדן דיוויס, סטיוון רואלי ובועז שדלסקי, סטודנטים לתואר שני בתוכנית המנהלים בית הספר למנהל עסקים קלוג באוניברסיטת נורת'ווסטרן. המנגנון אותו הם מציעים יכול לקסום לכל אלו שרוצים להרגיש ירוקים יותר, פרטים שדואגים לאיכות הסביבה בלי לצאת מהמשרד. יותר ויותר אנשים מוכנים לקזז את פליטת הפחמן שלהם על ידי מתן כסף לחברות תיווך. אלה משקיעות את המזומנים בפרויקטים שנועדו להפחית את כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה. ElementGR, החברה אותה הקימו הסטודנטים, תיקח אחוז מסוים ממשכורת העובד לטובת קיזוז פחמן, בתחומים בהם יבחר. במחקר שביצעו הראו שיותר מ-77% מהנשאלים, ברובם תלמידי מנהל עסקים שעומדים לאייש את העמדות הבכירות בשוק הפיננסי העולמי, היו מודעים לקיזוז פחמן ו-50% היו מוכנים לשקול לשלם אחוז משכרם לחברה כזו. תמורת תרומה של כמה דולרים, חברות וארגונים יכולים להכריז על עצמם כבעלי מודעות אקולוגית.

המאמצים לקדם אנרגיה ירוקה מוכיחים כי שימוש בתמריצים כלכליים בתבונה הוא אמצעי ממשי שיכול לקדם את ההגנה על הכדור. מי ייתן והתוכניות העולמיות להצלת הכדור אכן יממשו את הציפיות מהן, שישראל תצטרף למאמץ ושנכדינו יזכו לראות חרמון מושלג.

מיכל פוניה היא תלמידת התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, שנה א'

איריס מרגוליס היא תלמידת התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, שנה ב'.

עם הפיכתו של הטרור לתופעה גלובלית, הפכו גם אירועי הספורט ברחבי העולם ליעדים מועדפים על ארגונים כאלו או אחרים, אך החיבור בין טרור לספורט אינו שילוב חדש כלל. החשיבות הרבה שמעניק המערב לאירועי הספורט הגדולים והיותם סמל לשיתוף פעולה עולמי רק מקצינים את האפקט שמתלווה לפגיעה בהם. האם החיבור בין ספורט לטרור הוא גלובלי בעיקרו?

אחת ממימרות הספורט הידועות ביותר בהיסטוריה שייכת לביל שאנקלי, מאמנה האגדי של קבוצת ליברפול הבריטית בשנות ה-70. בראיון שהעניק לערוץ טלוויזיה בריטי בשנת 1981, חודשים ספורים לפני מותו, אמר שאנקלי: "מישהו אמר לי שכדורגל חשוב לאדם יותר מחיים ומוות, אז אני אמרתי – 'תשמע, זה הרבה יותר חשוב מכך'". שאנקלי בוודאי לא התכוון בדבריו להשוות בין ספורט לעניינים של חיים ומוות, אלא רק ביקש להציג בצורה פיוטית עד כמה כדורגל בפרט, וספורט בכלל, חשוב לאנשים העוסקים בו, ולקהל האוהדים הצופה בו ומעורב בו. אך נדמה שגם שאנקלי לא תיאר לעצמו עד כמה דווקא עניינים של חיים, מוות, טרור ופוליטיקה, יהיו חלק בלתי נפרד מהוויית הספורט של המאה ה-21.

ספורט וטרור אינם שילוב ייחודי רק לתקופה האחרונה. אירועי ספורט בינלאומיים מהווים מטרה לפעולות טרור מזה שנים רבות. המקרה המפורסם הראשון בו טרור חדר ללב ליבו של הספורט וניצל את במתו הרחבה היה רצח י"א הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972 על ידי מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". על אף שזהו המקרה המפורסם ביותר, בוודאי בתודעה הישראלית, הוא כמובן אינו היחיד. למעשה, כל אולימפיאדה בתריסר השנים האחרונות לוותה בכוננות ביטחונית גבוהה ובניסיונות של ארגוני טרור לפגוע על רוח המשחקים. ב-27 ביולי 1996, בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, הטמין אריק רודולף, פעיל ארגון טרור נוצרי אמריקאי, מטען חבלה בפארק האולימפי בעיר. המטען התפוצץ בעת שנערך מופע רוק במקום, וגבה את חייהם של שני בני אדם. כשנתפס רודולף מספר שנים לאחר מכן הצהיר כי עשה זאת מסיבות פוליטיות "כדי להכעיס ולהביך את ממשלת וושינגטון בפני עיני העולם על ההיתר המזעזע לביצוע הפלות על פי דרישה". בדומה לאירועי מינכן, גם במקרה זה לא הופסקו המשחקים.

נקודת מפנה שהשפיעה לא פחות על אולימפיאדות ואירועי ספורט המוניים הייתה אירועי ה-9/11, 2001, אשר מאז כמעט ואין אירוע ספורט משמעותי שלא מלווה אליו אירוע בטחוני כזה או אחר. בשנת 2004 נחשף כי לארגון אל-קאעידה הייתה תוכנית לחבל במונדיאל בשנת 2002 שנערך ביפן ובדרום קוריאה. באולימפיאדת החורף בשנת 2002 שנערכה בסולט-לייק סיטי, ארה"ב, מספר חודשים אחרי אירועי ה-9/11, הייתה האבטחה נושא השיחה המרכזי באירוע, ולא זכייתה של קנדה במדליית זהב בתחרות ההוקי-קרח לאחר ניצחון דרמטי על ארה"ב בגמר. באולימפיאדת אתונה בשנת 2004 הושקעו 1.2 מיליארד דולר באבטחה בלבד, ובשבעה ביולי, 2005, פגע תא בריטי של אלקאעדה בתחנת הרכבת התחתית של פיקדילי בלונדון, יממה בלבד לאחר שהוכרזה לונדון כמארחת של אולימפיאדת 2012. ייתכן שהיה זה עיתוי מקרי, אך מסתמן כי הקשר הישיר בין אולימפיאדות לטרור בינלאומי הוא קשר בל יינתק.

מדוע אירועי ספורט בינלאומיים בכלל, ואולימפיאדות בפרט, מהווים מטרה מלכתחילה? ניתן למצוא לכך מספר הסברים. ראשית, כאירוע תרבותי בינלאומי, האולימפיאדות הן יחידות מסוגן בכך שהן מצליחות לכוון את עיני העולם כולו לעבר יעד אחד, העיר המארחת את המשחקים. הרוח האולימפית, מעבר לזכייה במדליה כזו או אחרת, מסמלת את החוויה שבמפגש הבין-יבשתי בין ספורטאי העולם. גם מדינות שלא מיוצגות באו"ם שולחות את נציגיהן לאולימפיאדה. לא לחינם טבע פייר דה-קוברטן, הוגה המשחקים האולימפיים בעת החדשה, את הביטוי "לא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות". ארגוני טרור, במיוחד כאלה בעלי אופי גלובלי, אך גם כאלה מקומיים המעוניינים למשוך תשומת לב, יכולים לראות באולימפיאדה כר נרחב לפעולותיהם.

שנית, על אף האמור לעיל, האולימפיאדה נתפסת לפחות בעיני חלק מן העולם כסממן מובהק של התרבות המערבית. ברשימת המדינות המארחות ניתן למצוא רק מדינה אחת שיכולה להימנות על מדינות העולם השני או השלישי, מקסיקו בשנת 1968, בעוד שהרוב המכריע של המדינות המארחות היה במערב אירופה, צפון אמריקה, או אוסטרליה. ארגון אלקאעדה, כעומד בראש החזית הנלחמת בארצות הברית ובבעלות בריתה, ובהשפעתם הגלובלית, רואה בפגיעה באולימפיאדה הזדמנות לקדם את מאבקו.

חדירתו של הטרור לתחום הספורט בולטת גם באירועים נוספים, בעלי חשיבות מקומית יותר. דוגמה לכך נמצאת ביבשת דרום אמריקה, בה הכדורגל נהנה ממעמד גבוה במיוחד.

היבשת הלטינית בה כדורגל הוא דת, ולעיתים הדרך היחידה לצאת משכונות המצוקה היא לשלוט היטב בכדור, הייתה עדה בשנים האחרונות בפרט ובמאה האחרונה בכלל למספר אירועים המציגים את האזור, שסיפק לעולם את טובי השחקנים בכל הזמנים, באור שלילי ביותר. ביוני 2001 היה אמור להיערך בקולומביה טורניר הקופה-אמריקה שהוא אליפות היבשת לנבחרות. מזה כעשור המצב הביטחוני בקולומביה מעורער מאוד, והאלימות במדינה הייתה בשיאה באותה תקופה. פיגועי מאי 2001 בבוגוטה, בירת קולומביה, גררו מכבש לחצים של המדינות המשתתפות להעביר את הטורניר מקולומביה, אך ללא הצלחה. חודש לפני מועד פתיחתו המיועד של הטורניר, נחטף סגן יו"ר ההתאחדות הקולומביאנית לכדורגל, הרמאן מייה, בידי ה-FARC, ארגון גרילה מהפכני-מרקסיסטי הפועל במדינה, אשר אחראי לפעולות טרור רבות בה. החטיפה, בצירוף חוסר השקט ששרר במדינה עוד קודם לכן, גרמו ל-COMENBOL, ההתאחדות הדרום-אמריקנית, להחליט על דחייתו של הטורניר בפרק זמן לא מוגדר, והעברתו לוונצואלה. לחץ של ההתאחדות הקולומביאנית, ושחרורו בשלום של מייה, הביאו בסופו של דבר להחלטה להשיב את הטורניר אל קולומביה. מדינות כמו ארגנטינה, שטענה כי שחקניה קיבלו מכתבי איום מגורמי טרור בקולומביה, או קנדה, הודיעו על פרישתן מהטורניר, נוכח הנסיבות הביטחוניות החמורות במדינה. מספר שחקנים בנבחרת ברזיל העדיפו שלא להגיע לטורניר מאותה סיבה. בצל הטרור בקולומביה, הפך הטורניר מהאירוע הספורטיבי הססגוני ביותר ביבשת לאחת מנקודות השפל של הכדורגל הדרום אמריקני בתקופה האחרונה. זכייתה של קולומביה בטורניר, תוך ניצול היעדרה של ארגנטינה ומול נבחרת משנית של ברזיל, לא עניינה איש מחוץ לקולומביה עצמה.

נדב יעקבי, פרשן ערוץ ספורט ומרצה באוניברסיטה הפתוחה, המתמחה באמריקה הדרומית, מסביר את שאירע בקולומביה באותה תקופה: "מלכתחילה, עוד לפני מקרה החטיפה, הייתה התנגדות לקיום הטורניר בקולומביה, אבל הקולומביאניים ביקשו לקיימו כאקט של פיוס, למען השלום, ואכן בסופו של דבר הטורניר עצמו התנהל בצורה מופתית. במקרה זה נדמה שהטרור לא היה קשור לכדורגל או לספורט ישירות. לארגון שחטף את מייה יש אמנם אג'נדה ברורה, אבל במרבית המקרים החטיפות הללו נועדות כדי לגייס כסף למען המשך פעילותו השוטפת של הארגון, וכנראה שכך היה גם כאן". עוד מסביר יעקבי, כי ארגונים בדרום אמריקה לעולם לא יחבלו בכדורגל עצמו, שכן "המחתרות נלחמות אמנם מלחמות פוליטיות, אבל לא נגד העם. הכדורגל הוא של העם, והם לא יפגעו בו".

קולומביה, יש לציין, היא מדינה בה הכדורגל שקוע עמוק בביצת קרטלי הסמים השולטים ברחובות הערים. לקרטלים הגדולים, בערים כמו מדיין ובוגוטה, יש השפעה גדולה על קבוצות הכדורגל, ולחלק מברוני הסמים ישנם אחוזי בעלות באותן קבוצות. אינדיפניינטה מדיין, קבוצה בה שיחקו בעבר כוכבים בינלאומיים ואשר הגיעה ב-2003 עד לחצי גמר גביע הליברדטורס, הגביע החשוב ביבשת לקבוצות, הייתה מעורבת באירוע טראגי נוסף ב-1989. במשחק מכריע על האליפות מול קבוצת אמריקה דה קאלי, קוון בשם אלבארו אורטגה פסל למדיין שער חוקי ומנע ממנה ניצחון במשחק. ימים ספורים אחר כך נרצח אותו קוון. לפי אחת הסברות הרווחות נרצח אורטגה בשל הימור של גורמי פשיעה בעיר על המשחק בגובה של 750,000 דולר. ההתאחדות דחתה את המשך הליגה והותירה את העונה ההיא ללא אלופה.

ארגונים וכנופיות בארגנטינה ובברזיל יודעים לנצל היטב את הפופולאריות והעושר של כוכבי הכדורגל של ארצם. בשנת 2004 נחטפה אימו של רוביניו, כוכב הכדורגל הברזילאי העולה ומי שסומן כ"פלה" הבא, בדיוק כשהתפרסם כי הוא עומד לחתום חוזה בקבוצת הפאר ריאל מדריד תמורת הון עתק. העניין עורר סערה תקשורתית ביבשת ומחוצה לה, ורוביניו, אז רק בן 20, היה המנוף האידיאלי מבחינת החוטפים לייחצן את דרישותיהם, הן מבחינת העניין בשחקן עצמו והן מבחינת יכולותיו הכספיות. אימו אמנם שוחררה לבסוף ללא פגע וללא תשלום דמי כופר, אך לא תמיד זה הסתיים כך. בשנת 2002 נחטף אחיו של הכוכב הארגנטיני חואן ריקלמה, מייד לאחר שזה חתם בברצלונה הספרדית. ריקלמה נאלץ לשלם סכום כופר גבוה, וטען כי הלחץ שהופעל עליו מצד גורמים עוינים בארגנטינה הוא זה שגרם לו לעזוב את המדינה ולשחק באירופה.

יעקבי מסביר כי חטיפות כאמצעי להשגת כסף, הן מגפה של ממש במדינות אלו: "החטיפות בברזיל וביבשת בכלל הן כמעט מצב נתון. כשם שיש אנשים ששודדים בנקים, יש כאלה שחוטפים. מצב זה אינו ייחודי לכדורגל חוטפים גם שחקני קולנוע, וזמרים, ובעצם כל מי שעשוי להניב את הכופר הרב ביותר". הוא מוסיף כי לחטיפות הללו יש השפעה רבה על הכוכבים המקומיים: "כשאימו של רוביניו נחטפה, השחקן פשוט הפסיק להופיע למספר משחקים. זהו מצב בלתי אפשרי עבורם".

נקודת ציון משמעותית בהשפעה של טרור על הספורט אירעה בפברואר האחרון, עת ביטלו מארגני ראלי פריז-דקאר את הראלי בשל איומי טרור מצד ארגון אלקאעדה במאוריטניה. מארגני הראלי עמדו מאז היווסדו ב-1979 בפני ביקורת רבה על מסלוליו המפרכים ומקרי המוות הרבים שאירעו לרוכבים במרוץ. אך מה שהכריע אותם בסופו של דבר, היו איומיהם של ארגוני טרור לפגוע במהלכו התקין של המרוץ אל מול מיליוני צופים ברחבי העולם. למקרה זה חשיבות רבה, שכן לראשונה מנע ארגון טרור את קיומו של אירוע ספורט בינלאומי. בעבר אירעו כבר מקרים בהם אירועי ספורט מסוימים הועברו למדינה אחרת מסיבות ביטחוניות (גם בארץ), אך במקרה זה המימדים גדולים הרבה יותר, והנזק גם הוא רב יותר.

בקיץ הקרוב אמורה להיערך האולימפיאדה ה-29 בבייג'ין והיא צפויה להיות אחד מאירועי הספורט המסוקרים והנצפים בהיסטוריה. על פי הערכות שפרסם משרד התעשייה והמסחר, סין משקיעה באולימפיאדה הזו לא פחות מ-32 מיליארד דולר. סין, שמבססת את עצמה כמעצמה עולמית, כלכלית ותרבותית, מעוניינת בכל מחיר להוכיח את עצמה גם במגרש הספורטיבי והארגוני, אך בשביל שתוכל לעשות זאת עליה לדאוג קודם כל כי האירוע המדובר יעבור בשקט מופתי. עיני העולם כולו יהיו נשואות לסין החל מהשמונה באוגוסט ולמשך שבועיים האירועים הספורטיביים בסין יעמדו בראש הכותרות העולמיות.

ככל שמועד האולימפיאדה מתקרב, נראה כי איומי הטרור על סין הולכים וגוברים. בעיתון "טיימס" הלונדוני דווח לאחרונה כי על פי רשויות הביטחון בסין, נעצרו 82 חשודים בפעילות טרור הקשורה לאולימפיאדה בחצי השנה האחרונה לבדה. בנוסף, למהומות בטיבט בחודשים האחרונים בוודאי תהיה השפעה רבה על המשחקים, אותה קשה עדיין להעריך. האיום הביטחוני המשמעותי ביותר באזור זה מגיע מארגון ETIM, "התנועה האסלאמית של מזרח תורכיסטן", הקורא להקמת אוטונומיה אסלאמית בחבל זה. גורמים מערביים כבר מאיימים בהחרמת המפעל או לכל הפחות בהחרמת טקס הפתיחה, בשל היחס של סין להתפתחויות בטיבט, ואם אכן איומים אלו יתממשו יהיה מדובר באירוע בעל השלכות חמורות. על כן עלולה להיות האולימפיאדה הפוליטית ביותר מאז ימי המלחמה הקרה של שנות ה-80. סביר להניח כי עם התקרבותנו למועד פתיחת המשחקים, הכוננות הביטחונית במדינה רק תגבר, והסינים לא צפויים לתת שום הנחות בנושא הזה. הסינים צריכים לדאוג שהספורט ולא הטרור יהיה הכותרת המרכזית של האולימפיאדה.

שי גרץ הוא תלמיד מדעי המחשב וקוגניציה, שנה א'.